ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו

ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש אתמהא, והלא במאמר הן הוי (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ב"ר חלפתא שבו נבראת גיהנם, שנא' (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה, א"ר שמואל לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתוב בשלישי כי טוב שני פעמים אחד למלאכת המים, וא' למלאכתו של יום, שאלה מטרונה אחת את רבי יוסי אמרה לו למה אין כתיב בשני כי טוב, אמר לה אעפ"כ חזר וכללו כולו בסוף, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אמרה ליה משל ששה בני אדם באין אצלך ואת נותן לכל או"א מנה ולאחד אין את נותן מנה, ואת חוזר ונותן לכולם מנה אחד, לא נמצא ביד כל אחד מנה ושתות, וביד אחד שתות, אתמהא, חזר ואמר לה כההוא דאמר ר' שמואל בר נחמן לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך כתיב בשלישי ב' פעמים כי טוב, אחת למלאכת המים ואחת למלאכת היום, רבי לוי בשם רבי תנחום בר חנילאי אמר כתיב (שם /ישעיהו/ מו) מגיד מראשית אחרית, בתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא משה קרוי טוב, ועתיד ליטול את שלו מתחת ידיהם לפיכך לא כתיב בהם כי טוב, רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר משל למלך שהיה לו לגיון קשה, אמר המלך הואיל ולגיון זה קשה אל יכתב שמי עליו כך אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והמים הללו לקו בהם דור המבול, ודור אנוש, ודור הפלגה, לפיכך אל יכתב בהן כי טוב.

הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין לבושין יש שם מקרא ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושין יש שם שאילת שלום ואין שם מקרא ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחלה מקום שבני אדם עומדין ערומים אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר מקרא ותפלה וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן.

ומה שאמר רבי מצליח דשלמה האמור בשיר השירים אינו נמחק לפי שהוא קדש, כדאמרינן בפרק שבועת העדות (דף לה:) כל שלמה האמור בשיר השירים קדש לא כיון יפה. דמאי קדושתו דמפרשינן ליה למי שהשלום שלו ואין זה שם שבשביל זה יהא אסור למוחקו. דשלום עצמו הוא שם ויש בו קדושה, כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף י) דבבתים הפנימיים של בית המרחץ אין בהם שאלת שלום. וקאמר התם מסייע ליה לרב המנונא, דאמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ולא מצינו מי שאוסר למחוק שלום, ובכל אגרות כתובים שלום וזורקין ונמחקין, ואעפ"י ששלום הוא שם כדקאמר התם. אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית המרחץ משום דכתיב האל הנאמן, וכ"ת ה"נ והאמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הימנותא בבית המרחץ. התם שם גופיה לא איקרי נאמן דכתיב האל הנאמן ומתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום. והקשה ר"י ה' שלום שם גופיה נמי לא איקרי שלום אלא שנקרא כך על שם שעושה השלום ומתרגמינן דעביד שלמא, ותירץ מדלא כתיב ה' שלמן משמע דשם גופיה איקרי שלום. הרי מוכיח דאף על פי שהשם עצמו נקרא שלום כיון שאינו שם העצם אלא על ידי הפעולה נקרא כך הוה ליה כמו הגדול הגבור והנורא האדיר האמיץ והחזק חנון ורחום ארך אפים ורב חסד שנמחקין. וכל שכן שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו שהוא נמחק.

ובפ"ק דשבת (י', ב') אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בבית המרחץ משום שנא' ויקרא לו ה' שלום ע"כ. בדבר זה תראה כמה גדול מדריגת השלום כי שמו יתב' נקרא שלום, כי מותר לומר אמת בבית המרחץ ועם שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת מ"מ אינו שמו של הקדוש ברוך הוא, אבל שלום שמו של הקדוש ברוך הוא הוא לכך הוא אסור לומר שלום בבית המרחץ. ובודאי דבר זה צריך טעם למה שמו של הקדוש ברוך הוא שלום יותר מן אמת. וזה כי הוא הש"י עושה שלום בין כל הנמצאים, ואם לא היה הש"י עושה שלום בין ההפכים שהם בעולם אין העולם מתקיים, כי הנמצאים יש בהם ההפכים והוא יתב' כולל את הכל, ומצד הש"י אשר הוא כולל את הכל שלום ביניהם כי הוא יתב' צורת העולם האחרונה ובזה משלים הכל. וזה ויקרא לו ה' שלום, ר"ל כי הש"י צורה אחרונה לעולם ובזה הוא יתב' כולל הכל ומקשר ומאחד הכל וזה הוא השלום בעצמו. ומפני כי השלום הוא במה שהוא ית' צורה אחרונה ואין דבר זה תאר בלבד כמו שאר תוארים רק הוא דבר עצמי ולכך שמו שלום. ומפני כי השלום הוא צורה אחרונה אל הכל ולכך חותם הכל הוא השלום ללמד דבר זה כי השלום הוא מן הש"י במה שהוא צורה אחרונה אל הכל, ועוד יתבאר דבר זה. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויק"ר פ"א) רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי גדול השלום שכל הברכות והטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמים בשלום בקריאת שמע פורס סכת שלום בתפלה עושה שלום בברכת כהנים וישם לך שלום ואין לי אלא בברכות קרבנות מנין שנאמר זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אין לי אלא בכלל בפרט מנין שנא' זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ומסיים בשלמים. וביאור זה כי השלום הוא מצד כי הוא יתב' צורה אחרונה אל העולם ומצד זה הוא יתב' משלים הכל ולכך שמו ית' שלום, והדברים אשר אין שלום בהם מצד כי נכנסו זה בזה ונדחה זה מזה ולכך אין בהם שלום כאשר האחד נכנס בגבול השני, והש"י שהוא צורה אחרונה עושה הפרש ביניהם ובזה יש שלום ביניהם עד שאין אחד נכנס בגבול האחד וכל אחד עומד בעצמו והכל צריכים לקבל השלום אף העליונים רק הש"י הוא השלום בעצמו. ולכך בשם הזה אשר שמו שלום הוא ית' נבדל מן הנמצאים כי כל הנמצאים אין שלום בהם והם צריכים אל השלום חוץ מן הש"י אשר מאתו השלום אל הכל, ומאחר שבענין זה הוא נבדל מהכל לכך ראוי שיהיה שמו שלום כי זה ענין השם מורה על דבר מיוחד שנבדל בו מאחר.

פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה.

בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות מנא הני מילי אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות אלא היכי עביד תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.

בשררות לבי אלך – במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות:

והתברך בלבבו לאמר – כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי. והשם לא יסלח לו אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא, לדור או לדורות. או יהיה טעם "כי" לאמר, יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה. ולא יאבה ה' בעבור שאיננו מקבל אלתו לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל. התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס ב) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז). ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה – להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג), והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי (תהלים סג ב). והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו. ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה ותשובנה כולם צמאות.

ויקח קרח, מאי ויקח נסיב עיטא בישא לגרמיה כל דרדף בתר דלאו דיליה איהו עריק מקמיה ולא עוד אלא מה דאית ביה אתאביד מניה, קרח רדיף בתר דלאו דיליה דידיה אביד ואחרא לא רווח, קרח אזיל במחלוקת מאי מחלוקת פלוגתא, פלוגתא דלעילא ותתא ומאן דבעי לאפלגא תקונא דעלמא יתאביד מכלהו עלמין, מחלוקת פלוגתא דשלום ומאן דפליג על שלום פליג על שמא קדישא בגין דשמא קדישא שלום אקרי, ת"ח לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קודשא בריך הוא עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא.

מציון מכלל יפי אלהים הופיע

נטית ימינך תבלעמו ארץ. נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך.