רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.

משנה הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין (זה הכלל) כל המטלטלים קונין זה את זה כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:

וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:

ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם:

{ו} ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען: {ז} ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן: {ח} וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ: {ט} הוא היה גבר ציד לפני יהוה על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני יהוה: {י} ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער

ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים:

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל:

והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי

מאן תיבה דא (דא), ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא (דא) דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית, (דא) תיבה ונח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח (ד"א לתתא) איהו עביד תולדות, בגיני כך (כמה דאת אמר) אלה תולדות נח, נח איש צדיק הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה, ומאן איהו דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא (נ"א דא) דכלא, את האלהי"ם התהלך נח דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום, שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (בראשית ו ח) ונח מצא חן בעיני יהו"ה.

קומטורא דהרמנא ממללן בלשון הקדש, דמלאכי השרת אשתמודען ביה, ולא הוו ממללין בלישן אחרא, בגין כך כתיב ועתה לא יבצר מהם וגו', דאלמלי משתעאן בלישן אחרא דמלאכי עלאי לא הוו אשתמודעאן ביה, גרע חשיבו דאינון חשבין למעבד, בגין דעובדא דשדין לאו איהו אלא ברגעא חדא לחזו בני אנשא ולא יתיר. ודברים אחדים, דהוו ידעין דרגין עלאין כל חד וחד על בורייה, ולא אתחלף להו דרגא, ובגין כך כתיב ודברים אחדים, ובגין כך אתיעטו בעיטא בישא עיטא דחכמתא, דכתיב הבה נבנה לנו עיר ומגדל, כלא ברזא דחכמתא הוא, ובעו לאתקפא בארעא סטרא אחרא, ולמפלח פולחנא דיליה, בגין דהוו ידעין דהא כל דינין בישין מתמן נחתין לעלמא, ובעיין לדחויי דרגא דקודשא. עיר ומגדל, דא חכמתא עלאה (ד"א דהא) הוו ידעי דשמא קדישא לא אתתקף בארעא אלא בעיר ומגדל, עי"ר דכתיב עיר דוד היא ציון וגו', מגד"ל דכתיב כמגדל דוד צוארך, ובחכמתא עבדו למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא, דדחייא (ד"א, לדחייא) אדון כל הארץ מאתריה, ולמהוי דיורא לסטרא אחרא בארעא. ונעשה לנו שם, כמא דאחידא (ד"א, דאחרא) איהו שם לעילא, נתקיף לה ביננא למהוי שם בארעא, פן נפוץ, ידיעא הוו ידעין דיתבדרון מעל אפי ארעא, ובגין כך הוו מתיחדין למעבד עבידתא דא בחכמה, סטרא אחרא איהו דכר ונוקבא, תוקפא דזוהמא דדינא קשיא, וכמה דאדם חב (ביה) בהו ואתקפו בגיניה על עלמא, אוף הכי אינון עבדו דאתתקף יתיר, דכתיב אשר בנו בני האדם, בנוי דאדם קדמאה, דאייתי ואשליט סטרא אחרא על עלמא סטרא בישא, כמה דסטרא דקדושה לאו שלטניה בהאי עלמא אלא בעיר ומגדל, אוף הכי חשיבי אינון למבני עיר ומגדל, למישלט האי סטרא בישא בעלמא:

כי כה אמר יהוה בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה אני יהוה ואין עוד:

ואני זאת בריתי אותם אמר יהוה רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר יהוה מעתה ועד עולם

לפיכך אין דנין כו': מאי טעמא משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא דילמא חזו טעם לחובה ובעו למיעבד הלנת דין לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה את שבת וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמריה לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא מינשו טעמייהו אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין נהי דבפומא כתבין ליבא דאינשי אינשי הלכך לא אפשר.

: אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אביי אמר תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ואומר מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח.

וכיון שצפה אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו אז נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא והושיבהו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אוהבי וכרת לו ברית ולזרעו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא ברית המילה, ועשר אצבעות ידיו והוא הלשון. וקשר לו עשרים ושתים אותיות בלשונו וגלה לו את יסודן. משכן במים דלקם באש רעשן ברוח בערן בשבעה נהגם בשנים עשר מזלות

ויהי בימי אמרפל רב ושמואל חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש.

תא שמע דאמר רבן יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם כולו עלי במלכותו.

רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית תשעה הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו:

: הקדמה לפרשת יתרו: מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח (משלי טו, ד): שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה גודל התועלת הנמצא בלשון כי הלשון מרפא חולי הנפש, ורפואתה עליונה על כל יתר הרפואות, כי יתר רפואות הסמים והמסעדים או העשבים הנה הם רפואה מסופקת אם יתרפא בהם החולה אם לא, ואף אם יתרפא בהם אין כל כח רפואתם ותועלתם כי אם בהסרת החולי, אין בהם כח להוסיף על החיים, אבל מרפא הלשון אינה רפואה מסופקת כי אם רפואה ודאית ויש בה כח להוסיף על חיי האדם היא עץ החיים והחיים דבקים עמה. וסלף בה שבר ברוח, כשם שרפואת הלשון על כל יתר הרפואות כן החולי המגיע מן הלשון והוא הבזיון והלעג והליצנות שאדם מבזה את חבירו ומלעיג ומתלוצץ עליו או מלבין פניו, ומפורש אמרו חז"ל (סנהדרין צט.) המלבין והנה החולי הזה מן הלשון הוא קשה מאד מחולי הגוף, והחולי הקשה שבכל חולי הגוף הוא שבר ברוח כלומר שבירת הרוח, וכתיב (משלי יח, יד) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, ביאור הכתוב כי הרוח והוא הנפש נושא מחלת הגוף כי היא מכלכלת חולי הגוף ימים מבלי מאכל ומשתה, אבל כשהנפש חולה מי ישאנה, ובא הכתוב ללמד כי חולי הנפש והיא שבירת הרוח קשה מאד מחולי הגוף, ועוד כי כשם שיש חולי בגוף כן יש חולי בנפש וחולי הנפש הם בעלי עבירות ומי שיש בידו אמונה רעה, והוא שהזכיר הכתוב (שם ב, טז) להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, וכתיב (שם ה, ג) כי נופת תטופנה שפתי זרה, המשיל אמונה רעה לאשה זרה המאבדת אותו בסוף, ועל כן אמר (שם, ד) ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, וכתיב (שם, ה) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמכו, ועם דיבור הלשון שנתן באדם אשר עמו יש לו יתרון על שאר בעלי חיים, אפשר בו לרפאות למי שיש לו חולי הנפש ולקרב אותו תחת כנפי השכינה ולהנחילו החיים האמיתיים הנצחיים, והמדה הזאת מצאנוה באברהם אבינו שהחזיק והמשיך רבים לאמונת ה' יתברך. וכל זה ברפואת הלשון והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו, שכן דרשו חז"ל (בבא בתרא טז ע"ב) מרגלית אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא וכשנפטר מן העולם נטלה ותלאה בגלגל חמה. וביאור זה כי המשיל המדה הזאת שהיא מאירת עינים למרגלית המאירה, ואמר תלויה בצוארו לפי שהדיבור הוא בגרון וכל מי שהיה לו חולי הנפש והיה שומע דבריו של אברהם אבינו מיד היה מתרפא מחליו וכשנפטר מן העולם לא השאיר אחריו שום נברא שיורה על אלהותו של הקב"ה ועל יחודו אלא גלגל חמה, ולכך אמר נטלה ותלאה בגלגל חמה על דרך הכתוב (תהלים יט, כ) השמים מספרים כבוד אל, וזה שאמר מרפא לשון עץ חיים. רפואת הלשון של אברהם היה סיבה שנכנסו רבים תחת כנפי השכינה והיה להם עץ חיים, וכענין שכתוב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו', רפואת לשון של משה רבינו ע"ה שסיפר ליתרו כל האותות והמופתים ההם שנאמר וימשה לחותנו היה סיבה שנתגייר יתרו שהיה נכבד וגדול משפחתו והיה כהן מדין והניח עושרו ורוב בניו ונפרד מן הישוב והלך אל המדבר להכנס תחת כנפי השכינה תיכף ששמע ענין יציאת מצרים, וזהו שכתוב: פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא:

ועל דרך האמת, הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים – והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה, כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (להלן ט ט), בריתי היתה אתו (מלאכי ב ה) והמשכיל יבין:

כי השחית כל בשר – אפי' בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן.

מבול – שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול (ס"א מימי וכן הגיה מהרש"ל בח"ש במס' שבת):

להיות גבור – להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה: גבור ציד – צד דעתן של בריות בפיו והטען למרוד במקום: לפני ה' – מתכוין להקניטו על פניו: על כן יאמר – על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד גבור ציד (ב"ר):

: אמרפל – הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש (ב"ר):