מקורות
קרא עלי מועד לשבר בחורי
תניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום הני ארבעים יום נכי חד הוו אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא
אמר רבי לוי בכל חדש וחדש [שבקיץ] בקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג, א"ל הקב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו. ביום השמיני עצרת תהיה לכם זש"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה
ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם
הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו
וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר
והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו
תניא אידך רשב"ג אומר כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ
כי כל הדברים הטבעיים משתוקקים אל מקומם הטבעי, ואם היה הארץ לישראל מקום טבעי והיו משתוקקים אל הארץ היה נשאר זה נצחי אבל היה כאן ההפך שבכו בכיה של חנם ולא רצו לבא אל הארץ לכך מורה זה שאין הארץ מקום הטבעי לישראל ולכך לא היו נשארים שם. וזה שאמר שהיו בוכים בכיה של חנם ומאסו בארץ חמדה ודבר זה נקבע להם בכיה של דורות, שהיה גורם שגלו מן הארץ, כי הבכיה שהיו בוכים מורה שאין הארץ שייך להם לגמרי
וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה
ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש ליהוה מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר
מלאתך ודמעך לא תאחר
מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי
והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים
כ"ד שעי מכסי סיהרא
וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה