ואמר ואין לך [ימים] שהאדם שורה בטובה כמו ימים אלו, ודבר זה מבואר, כי הדבר הנבדל הוא בטובה, וכבר התבאר זה במסכת מנחות (נ"ג ב') אצל יבא טוב ויקבל טוב ועיין שם ותמצא מבואר. וכל אלו הימים אין אדם מוטבע בחומר, וכיון שאינו מוטבע בחומר הוא שרוי בטובה ואין לו מתנגד כלל ולכך הוא שרוי בטובה. ואמר ומלמדין אותו כל התורה, וזה כמו שאמרנו כי אז נבדל מן החומר, כאשר נבדל מן החומר אז יש בו כל התורה כולה, כי החומר הוא שמונע להבין ולדעת התורה, אבל כאשר [הוא] בבטן אמו ועדיין אין הנפש מוטבע בחומר, אז הנשמה יודעת כל התורה כולה. ואמר שבא מלאך וסטרו על (פניו) [פיו] ומשכח ממנו כל התורה כולה, ודבר זה (כי) חבור הנשמה בגוף ונעשה מוטבע בחומר. ואמר כי מלאך סטרו על (פניו) [פיו] דוקא, והסטירה הזאת כמו מי שסוטר ומחבר שני דברים יחד וע"י חבור זה נפש המדברת מוטבע בגוף, ולכך אמר שסטרו על פיו כי הסטירה על פיו שנפש מדברת מחובר אל הגוף, ואז משתכח ממנו כל התורה כולה כאשר נעשה חמרי. ועוד בארנו בו כי ר"ל סוטר אותו על פיו ומבטל ומוחק צורתו, ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי ענין סטירה בא על מחיקת וביטול הצורה, ושמשו בלשון זה כאשר מוחק צורת המטבע ונעשה בטל מן הצורה, ולפיכך אמר כאן כי מלאך בא וסטרו על פיו, כלומר שבטל ממנו צורתו שהיה לו בראשונה ונעשה גשמי, ובזה נשתכח ממנו התורה כולה כאשר נעשה גשמי:

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא אתאן למקדש ראשון דכתיב ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה לפיכך הביא עליהן הקדוש ברוך הוא שלש גזרות כנגד שלש עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער.

אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאלו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם:

משנה אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם:

רתוי הוא לו – טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם, ואומר אני שהוא לשון רחמנות, כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם, ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י) ראויין היו לישרף, אלא שריתה הכתוב לאהרן:

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם, פירוש כי העדרו מן האנושית. והיותו כשאר בעלי חיים טוב למציאותו ממציאותו אדם, מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים וכשירצה האדם הערום מן החכמה לחשוב עוד שידע מה שעל השמים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד שהוא מדמה אותם כמו בית ועלייה וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים תוציא אותו זו המחשבה אל השגעון ותמהון הלבב. וענין זו המלה המפוארה וזה העזר האלהית. באמרם כל שלא חס על כבוד קונו, רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו, כי השכל הוא כבוד השם ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות. וכן אמרו מי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עבירה בסתר. ואמרו במקום אחר אין המנאפין מנאפין עד שתכנס בהן רוח שטות וזה אמת כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. וכן מנעו בגמרא ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד ויעצו שילמדם האדם בינו לביו עצמו ולא יגלם לזולתו וסמכו זה למאמר שלמה שאמרו בזה הענין על דרך משל, דבש וחלב תחת לשונך:

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו:

ר"ש אומר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבים ומשנתמנו פטורים איזהו נשיא זה מלך שנאמר מכל מצות ה' אלהיו שאין על גביו אלא ה' אלהיו:

והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבדו:

על כן בארים כבדו יהוה באיי הים שם יהוה אלהי ישראל:

כי אתא יהויקים אמר קמאי לא ידעי לארגוזי כלום אנו צריכין אלא לאורו יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו יטול אורו אמרו לו והלא כסף וזהב שלו הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות אמר להם כבר נתנו לנו שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם.

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא:

גמרא וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מאי שנא תקועה אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן:

ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל:

באין אלפים אבוס בר ורב תבואות בכח שור:

הלוא ביום ההוא נאם יהוה והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו:

רב אשי אוקי אשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אמר ליה מהיכא דקרים בישולא אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי.

רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה אמר אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי:

יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם ואימא גומר ומגוג אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם:

אמר רב ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא היא דכתיב ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגו'.

בימי בית שני צץ המינות בישראל ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים הטעם זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה' ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום:

ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים:

מחץ מתנים קמיו – מחץ קמיו מכת מתנים כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. ד"א ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון – מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה: