רקב הבא מן העקב מהו – לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ומיבעיא ליה אי גמירי ביה רקב או לא. הבא מכוליה מת – כלומר מכל הבשר שיש בו חיות.

כי אתא רב דימי אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד.

כל פעל ה' למענהו שהכל ברא לכבודו. וגם את הרשע ברא בשביל היום רעה לענוש בו להסרים ממצותיו ועוד שקאי אלעיל ומהו רצון ה' אומר שתדע שכל מה שפעל הוא למענהו כלומר למען ה' ו' תורה שבכתב ושבע"פ ה' חמשה חומשי תורה ו' ש"ס משנה והן מ"ע ול"ת וז"ש בא דוד והעמידן על אחת עשרה וחושב שם ה' מצות ל"ת ומ"ע ומסודרים שם במזמור מי יגור גו' וא"ת כיון שאין רצונו רק בההולכין בתורתו ולמה ברא את הרשע וזהו גם רשע ליום רעה לענוש בו להעוברים על רצונו וסוד הענין של הד' פסוקים הם דרך להאדם איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך ועצה טובה כי כל אדם ואדם יש לו דרך בפ"ע לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב' בני אדם שוה וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו וזהו לאדם מערכי לב שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו ומה' הי' מענה לשון ע"י הנביא איך יתנהג וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש ישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג ורוה"ק יש לכל אדם ואדם אך אשרי אדם אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה כלומר כי מחשבות אדם הוא מ"ד טבעות אמר"ע והן נגד ד' רוחות השמים והן נגד ד' אותיות ה' וכאשר יש באדם רוח שלים שכל הד' רוחות וכן הד' יסודות הן מרכבה לד' אותיות ה' ואין ברוחו שום דופי אז תוכן רוחות ה' וכל דרכי איש זך בעיניו וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום אבל מי יאמר זכיתי לבי שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו ית' כמ"ש בזוהר פרשה וארא כי זה שאין ברוחו רמיה זה דבוק ממש במדותיו של הקב"ה אבל אם ח"ו יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה אז יש ברוחו רמיה אם יהיה מתנהג ע"פ רוחו ודרכי איש זך וישר בעיניו ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום ויסור מדרכי ה' ומצותיו ולא ידע בעצמו וזהו גול אל ה' מעשיך. כלומר עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות אך לראות שיהיה מעשינו אל ה' היינו לפי רצונו ית' ויכונו מחשבותיך כלומר המעשים עצמן שהן מ"ע בקיומן וזהירות מל"ת הם יכונו מהשבותיך כי כל פעל ה' למענהו כלומר שעיקר רצון ה' הם התורה והמצות וכל מה שפעל הכל למען ה' ו' שהן מ"ע ול"ת תורה שבכתב ותורה שבע"פ ואמר פעל שהוא נסתר והוא השכר טוב הצפון כלומר מה שנסתר הכל הוא למען ה' ו' שהוא התורה והמצוה שבנגלה והן עיקר הכל וגם הרשע שהוא הס"א המענשין הוא ליום רעה למי שעובר על מצותיו ולכן לא תזוז מהם והם יכונו אף מחשבותיך ואמר כל פעל גו' וגם רשע גו' כי נ' שערי בינה נבראו בעולם ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת הגואל שהוא סוד עלמא דחירו והיינו כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער נ' אין לו וכאשר נתמלא כל המ"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו ולכן יתגלה שער הנ' ויתבער הוא מן העולם וזהו כל פעל גו' הוא נש"ב וגם רשע גי' הוא מ"ט שערי טומאה ליום רעה כי בפרוח רשעים גו' להשמדם גו':

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו – רתוי לו שלא בא לעולם.

רתוי הוא לו – טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם, ואומר אני שהוא לשון רחמנות, כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם, ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י) ראויין היו לישרף, אלא שריתה הכתוב לאהרן.

כל המסתכל בארבעה דברים וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בעניני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים כל שלא חס על כבוד קונו וכו'. ורתוי לו כאלו לא בא לעולם, פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו. כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בעניני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד שמדמה אותם כעלייה על גבי בית, וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון. והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו כל שלא חס על כבוד קונו, הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו הרי הוא מופקר בידי תאותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו מאי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר, ואמרו במקום אחר אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות, וזה אמת, לפי שבעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם. והזכיר ענין זה במקום זה לפי שאמר לעיל הן הן גופי תורה, לפיכך הזכיר ענינים שהם יסודות גופי תורה. וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאד וצוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו ואל יעברו ממנו לזולתו וסמכו את זה למאמר שלמה בענין זה על דרך המשל דבש וחלב תחת לשונך.