בקשו את יקוק כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף יקוק: כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר

אמר רבי אבהו: ועקרון תעקר – זו קסרי בת אדום, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוונים, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום היו קורין אותה אחידת מגדל שיר. אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב והסרתי דמיו מפיו ושקציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלהינו, והסרתי דמיו מפיו – זה בית במיא שלהן, ושקציו מבין שניו, זה בית גליא שלהן, ונשאר גם הוא לאלהינו – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי – אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. אמר רבי יצחק: לשם – זו פמייס, עקרון תעקר – זו קסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין של מלכים. איכא דאמרי: דמרבי בה מלכי, ואיכא דאמרי: דמוקמי מינה מלכי. קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן. שנאמר אמלאה החרבה: אם מליאה זו – חרבה זו. אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: ולאם מלאם יאמץ.

יתד תקועה – לרעה. אחידת מגדל שיר – כבושת מגדל שיר. והסירותי דמיו מפיו וגו' – גבי צור כתיב, שהוא ראש לאדום. גלייא במיא – ראשי עבודה זרה הם לאדום. כיבוסי – היא ירושלים. והיה אדום לאלופי יהודה – ועקרון תהיה בית תלמוד בירושלים. לשם – עיר שכיבשו בני דן. זו פמייס – שמשם ירדן יוצא, כדאמר מר: ירדן יוצא ממערת פמייס (בכורות נה, א). מטרופולין – לשון יון: אימא של מלכות, מטרא – אם , פולין – לשון שררה, כדאמר מר: עד שבאו דיופלי מהעיר – שני שרים (תענית יח, ב). דמרבי – שמגדלין שם בני מלכים. אמלאה החרבה – רישא דקרא יען אמרה צור על ירושלים אמלאה החרבה: עכשיו אתמלא מחורבתה

ד"א ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל, ואריוך מלך אלסר זה אנטיוכס, כדרלעומר מלך עילם, זה מדי, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם, אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם.

יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. – אמר להם: למה באתם? – אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? – אמר להם: מי הללו? – אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. – אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב

תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך – פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה.

בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים, הטעם, זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת, ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה', ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום.

תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

ותניא אידך: כה תברכו את בני ישראל – בשם המפורש, אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל: ושמו את שמי, שמי המיוחד לי; יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמו שם, מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה. רבי יאשיה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס"ד? אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך? בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה.

חשיכה זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל

והנה הענין מבואר, זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן. וזה יודע ברוחות, בחכמת נגרומנסי"א, ויודע גם בשכלים, ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש. כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת:

מינות – אותם [השמטת הצנזורה-תלמידי ישו הנוצרי] ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל.

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה, אלהים ברא בראשית, ויאמר אלהים אעשה אדם בצלם ובדמות, ויכל בששי וישבת בשביעי, זכר ונקוביו בראם, הבה ארדה ואבלה שם, ותצחק שרה בקרוביה לאמור, כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי אדם, ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען שלשים שנה וארבע מאות שנה, את צעירת הרגלים, לא חמד אחד מהם נשאתי, אשר חלק י"י אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים, ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעובדם.

אלא אימא: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית. ותניא, אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית – לא התירו אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך. דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.

לא מאסתים בימי יונים כו' לכלותם בימי המן כו'. אין זה כסדר הגליות ושעבוד המלכיות דימי המן קדמי טובא ואפשר דלכלותם משמע ליה טפי על המן שבא להשמיד ולהרוג ולאבד גו' אבל גירסת הילקוט חשיב להו לשעבוד ארבע מלכיות כסדרן לא מאסתים בימי כשדים כו' לא געלתים בימי מדי כו' לכלותם בימי יונים כו' להפר בריתי בימי רומיים כו' ושמואל דחשיב הכא בימי אספסיינוס ובימי רומיים בתרתי צ"ל בימי אספסיינוס על ימי החורבן ובימי רומיים היינו באריכות הגלות דורות כמ"ש רבי וחכמי הדורות וחשיב בימי יונים אף על גב דבהאי קרא בארץ אויביהם כתיב י"ל כיון דהיה אז ממשלת יונים עליהם גם בא"י בארץ אויביהם מקרי והוא מבואר דגאולת מצרים לא חשיב לפי שהיתה גאולה שלימה על ידי הקדוש ברוך הוא כמ"ש אני ולא מלאך כו' אבל בד' אלו הגאולות דחשיב הכא לא היה בהן גאולות שלימות רק על ידי אמצעי כדקאמר לא מאסתים בימי כשדים על ידי דניאל כו' בימי יונים על ידי שמעון כו' ומסיים כי אני ה' אלהיהם לעתיד שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן כי בכל אלו ד' גאולות עדיין היו תחת ממשלת אומות משא"כ לעתיד שתהיה הגאולה שלימה ע"י הקדוש ברוך הוא כמ"ש אני ה' ולא מלאך כמו ביציאת מצרים כמ"ש כימי מצרים אראנו נפלאות וע"כ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהן אז ובכן בב"י א"ס: