אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי

ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין, דתניא: ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? – אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? – אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח? – שנאמר: כי רגע באפו חיים ברצונו. ואי בעית אימא, מהכא: חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.

אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב: היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? במאי דפסיק אנפשיה, כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה, וקלו ליה ומבדרו אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? א"ל: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בשכבת זרע רותחת.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

במדרש ב"ר (פ"ג) יהי ערב אין כתיב כאן רק ויהי ערב א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דין הניין לו יתהון לא הניין לו ע"כ. והמדרש הזה הוא לקצת בני אדם בתכלית הריחוק, שיהיה בורא וראה העולם שאין טוב ומחריב אותו ויברא אחר, אף לאומן בשר ודם אין ראוי דבר כזה, כ"ש בבורא עולם אשר לא ייעף ולא ייגע ואיננו בן אדם ויתנחם איך אפשר לומר כזה. אבל בני אדם לא ירדו לפנימית המאמר הזה ולא עמדו בסודו, וזה כאשר תמצא בכל הנבראים אשר ברא השם יתברך אותם, הי' בורא עולמות ומחריבן ואמר דין יהניין לי יתהון לא יהניין לי. וזה כי מתחלה ברא הנבראים, ובשעה שנבראו ולא היה בעולם מציאות אחר היו אותם הנבראים עיקר הבריאה ושם המציאות עליהם, עד שברא הש"י את האדם שהוא עיקר המציאות ואמר דין יהניין לי יתהון לא יהניין לי, ובזה נחרבו שאר הנמצאים כאשר בחר השם יתברך באדם שהוא עיקר המציאות, כלומר שאין שם מציאות נופל עליהם. וכמו כן הוא בכל מעשה אלקים, שמתחילה היו בעולם האומות והם היו המציאות של עולם הזה כאשר לא היה עדיין העם אשר בחר בו הש"י, וכאשר היו ישראל לא היו נבחרים העכומ"ז ושוב לא יחשבו מציאות כלל, וזהו שאמרו שהי' בונה עולמות ומחריבן: ודבר זה רמזו חכמים במקומות הרבה אמרו בפרק ר"ע (שבת פ"ט, ב') א"ר אבהו הא חורב שמו שממנו ירד חורבן לעכומ"ז. וביאור זה, כי כאשר בחר בישראל שוב נחרב שאר עכומ"ז שנאמר אחרית גוים מדבר ציה וגו' שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל היו נביאים באומות כמו בלעם אליפז וצופר הנעמתי וכיוצא בהם, וכאשר עמדו ישראל לא היו נביאים באומות והדברים האלו מבוארים, וזה נקרא שנחרבו העכומ"ז. וכן מתחלה היו הארצות כולם מוכנים לדבור הקדוש, וכיון שנתקדש א"י נפסלו כל הארצות מן הדבור והרי כל הדברים האלו שהיה בורא אותם ומחריבן.

אהבתי אתכם אמר יקוק ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם יקוק ואהב את יעקב:

וישם דבר בפי בלעם – רבי אלעזר אומר: מלאך, רבי יונתן אמר: חכה.

אימת רתח? אמר אביי: בתלת שעי קמייתא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא. כל שעתא ושעתא מחוור חיורא! כל שעתא אית ביה סורייקי סומקי, ההיא שעתא לית ביה סורייקי סומקי. רבי יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [בקראי, יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא אלטייה, כי מטא ההיא שעתא נימנם, אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי, [ורחמיו על כל מעשיו כתיב], וכתיב: גם ענוש לצדיק לא טוב. תנא משמיה דר"מ: בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס [הקדוש ברוך הוא]. אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי, דצבור נמי! דצבור נפישא זכותיה. אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא! כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. והא אמרת: שלש ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה! איפוך. ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך, תורה דכתיב בה אמת, דכתיב: אמת קנה ואל תמכור – אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין, דין דלא כתיב ביה אמת – הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין.

על אויביך ועל שונאיך. "אויביך" ישמעאל, "שונאיך", עשו. וכן מיכה התנבא עליהן לעתיד ואמר: "תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו" (מיכה ה, ח), והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם. ועל כן הביאו רז"ל משל מתרי אווזי, והוא שאמרו: (בבא בתרא עג ב) אמר רבה בר בר חנה זמנא חדא הוה אזילנא במדברא וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפיהו משמניהו וקא נגיד חוטא דדובשא מיניהו, אמינא להו: אית לן בגויהו לעלמא דאתי. חד דלי גפיא וחד דלי אטמא. כי אתא לקמיה דרבי אלעזר אמר ליה: עתידין ישראל ליתן את הדין, עד כאן. ובאור הענין: כי ראה החכם הזה ברוח הקדש במדבר שהוא מקום התבודדות מעלת שני מלכיות הללו השמנות והמלאות כל טוב אשר מלאו כרסם מעדנות, ושאל להם: כלום יש לנו חלק בשפע טובכם לעתיד, חד דלי לי גפא, האחד הגביה הכנפים, זה ישמעאל, והיה סימן שעתידין לעוף ולברוח אלינו ולשבת בצלנו ושיתנו לנו בהמות שלהם להקריב מהן קרבן, הוא שכתוב: "כל צאן קדר יקבצו לך" וגומר (ישעי' ס, ז), ועוד סימן שיתגיירו ויחזיקו במצות תפילין שהם דומים לכנפים (שבת מט א), וזה היה הגבהת הכנפים. וחד דלא לי אטמא, זה אדום שהגביה לו הירך, והוא סימן למצות מילה שיתגיירו ויבאו בברית אתנו. והכוונה כי כיון שהן עתידין להתחבר עמנו ולהתגייר ולהיות לעם אחד, אין צריך לומר שתחזור השררה והמלכות אלינו, שהוא כנוי לשומן שלהם ולדבש הנוטף ממנו. ומה שישראל עתידין ליתן את הדין, לפי שאינן חוזרין בתשובה, והן מתאחרין מלהתגייר. ומה שהזכיר "אויביך" על ישמעאל ו"שונאיך" על עשו, מפני שהאויב גדול מן השונא, כי השונא אף על פי שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי "אויב" הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק "אוי ואבוי". ומה שהתחיל ב"אויביך" כדי שיסמוך הרדיפה אל השונאים שהם בני עשו, שעקר גלותנו בכל מקום שהוא לבני אדום הוא, וקראן "שונאיך" כענין שכתוב: "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ג). וכן אמרו במדרש משלי: "תחת שנואה כי תבעל" (משלי ל, כג), זה עשו, שנאמר: ואת עשו שנאתי. "ושפחה כי תירש גברתה", זה ישמעאל הבא מהגר. ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו, לכך קראן הכתוב "אויביך". וכן אמרו: תחת אדום ולא תחת ישמעאל. וכן מצינו בהקב"ה שאמר: "על רבעים לשונאי" (שמות כ, ה), אבל באויביו נאמר: "ואיבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו" (תהלים לז, כ). למדך כי האויבים אין להם השארות כלל, ולכך ימשילם לחלב הכבשים, שהכל כלה בעשן. ושתי האומות האלה קראן שלמה "שתי בנות", והזכיר שהן מזומנות לגיהנם, הוא שאמר: "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל, טו), כי המשיל גיהנם שהוא מקום הדין והמשפט לנפשות הרשעים לעלוקה שמוציאה הדם. ועליהם אמר ישעיה ע"ה: "המתקדשים והמטהרים אל הגנות" (ישעי' סו, יז). "המתקדשים" אלו בני אדום שדרכן לנענע אצבעותיהן לכאן ולכאן, "והמטהרים" אלו בני ישמעאל שדרכן לרחוץ ידיהם ורגליהם ולא לבם שהוא העקר. "אחר אחת בתוך" (שם), ירמוז לשתי וערב של אדום שהם מתקדשים בו, או יאמר: אחר אחת בתוך, על יום אידם הקבוע להם, אלו ביום ששי קודם השבת ואלו אחר השבת ומניחים אותנו בתוך. "אוכלי בשר החזיר" (שם), אלו בני אדום, השקץ והעכבר (שם), אלו בני ישמעאל. "יחדו יסופו נאם ה'".

בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני,ה כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

אמר ליה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דמעייני באגדתא דרב חסדא ורבה בריה דרב הונא דאמרי תרווייהו: מאי הר סיני – הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו. והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חמשה שמות יש לו: מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש – שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות – שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן -שפרו ורבו עליה ישראל, מדבר סיני – שירדה שנאה לאמות העולם עליו, ומה שמו – חורב שמו. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב – שירדה חורבה לאמות העולם עליו.