מקורות
(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור:(ד) וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך:
(יד) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים:(טו) והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן:(טז) ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים:(יז) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ:(יח) ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי טוב:
להבדיל בין היום ובין הלילה – משנגנז האור הראשון אבל בז' (נ"א בג') ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה: והיו לאתת – כשהמאורות לוקין סי' רע הוא לעולם שנאמר מאותות השמים אל תחתו וגו' (ירמיה י) בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:ולמועדים – ע"ש העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה: ולימים – שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו הרי יום שלם: ושנים – לסוף שס"ה ימים (ס"א ורביע יום) יגמרו מהלכן בי"ב מזלות המשרתים אותם והוא שנה (ס"א והוא שס"ה יום ורביע יום) וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון: והיו למאורת – עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם.
ויהי אור. אמרו רבותינו ז"ל בחגיגה (יב, א). אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט כו' עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא וכו' וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא מיד שמח שנאמר 'אור צדיקים ישמח'. זה המאמר הוא קשי ההתכה, [מנלן שגנז] ומנלן ששמח, כי ליכא מידי דלא רמיז בא ורייתא. אמנם א ם תשית לב ך לדבריהם ז"ל (פתיחתא דאס"ר יא). כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער, 'והיה' לשון שמחה. והוא מיוסד על אדני השכל ותעלומות החכמה. מפני שמלת 'יהי' מורה על העתיד ואות וא"ו מהפכו לעבר, ומלת 'היה' מורה על העבר ואות וא"ו מהפכו אל העתיד. והנה יחייב השכל שלא ידאג האדם ויעצב על דברים הנקנים, כמו העושר, אם לא נקנה לו מימיו, וכן ההדיוט על ההתמנות המלוכה. אפס ידאב לבבו בהעדר קנינו. לכן כל מקום שנאמר 'ויהי' הוא המורה שנתהפך עליו עולמו, דברים הראויים לו להיות ונעדרו ממנו, והם בגדר שעברו, הוא לשון צער. אבל 'והיה' מורה על הקנינים שראויים להיות בגדר העבר ונעדרים ממנו, אפס יהיו להיפך ונעשו לו קניניו בגדר ההוה ועתיד להיות לו, הוא לשון שמחה. כי הוא השמחה ההחלטי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ביומא (עא, א). 'כי אורך ימים ושנות חיים' וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכין מרעה לטובה. ואצל האור נאמר 'ויהי', דרשו רבותינו ז"ל שנגנז אורו, ודקדקו ממה שנאמר "ויהי אור" השני, ולא אמר ויהי כן, כי לא נשאר עוד מתכונתו עד לעתיד לבוא 'אור צדיקים ישמח'. ודו"ק: