שבתחלה עלה במחשבה במדת הדין לברוא את העולם, וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד במדת הדין לבדה, שיתף עמה מדת הרחמים, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים

מזמור לאסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב: (ב) ואני כמעט נטוי {נטיו} רגלי כאין שפכה {שפכו} אשרי: (ג) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה:(ד) כי אין חרצבות למותם ובריא אולם: (ה) בעמל אנוש אינמו ועם אדם לא ינגעו: (ו) לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו: (ז) יצא מחלב עינמו עברו משכיות לבב: (ח) ימיקו וידברו ברע עשק ממרום ידברו:(ט) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ: (י) לכן ישיב {ישוב} עמו הלם ומי מלא ימצו למו: (יא) ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון:(יב) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל: (יג) אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי: (יד) ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים: (טו) אם אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי: (טז) ואחשבה לדעת זאת עמל היא {הוא} בעיני: (יז) עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם: (יח) אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות: (יט) איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות: (כ) כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה:(כא) כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן: (כב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך: (כג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני:

במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא לך ה' הגדלה זו קריעת ים סוף והגבורה זו מכת בכורות והתפארת זו מתן תורה והנצח זו ירושלים וההוד זו בית המקדש:

המשא אשר חזה חבקוק הנביא:(ב) עד אנה ידוד שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע: (ג) למה תראני און ועמל תביט ושד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא: (ד) על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל:

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: (ז) ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ידוד במעדו בתוך בני ישראל: (ח) ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ידוד לכם:

וכי יגור אתך גר ועשה פסח לידוד המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו: (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לידוד כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו כחקה וכמשפט יעשה:

מיתיבי ויקרא אלהים לאור יום אלמא אור יממא הוא הכי קאמר למאיר ובא קראו יום אלא מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא אלא הכי קאמר קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה.

קריה רחמנא לנהורא כו' – האי ויקרא לאו קריאת שם הוא, דתימא שקרא את שם האור יום, אלא קרא לבריאה המאירה, שברא מהוד מעטה לבושו:

העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור,

ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא:

וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא

רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא אמר קללות.