וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ותנא מאי שנא פסח דקרי ליה קרבן יחיד ומאי שנא חגיגה דקרי לה קרבן ציבור אי משום דאתי בכנופיא פסח נמי אתי בכנופיא איכא פסח שני דלא אתי בכנופיא.

ומולדותיך ביום הולדת אתך לא כרת שרך ובמים לארחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים ואמר לך בדמים חיי ואמר לך בדמיך חיי

תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם למחר לקבל שכרם

רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית תשעה הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול…

היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו ית' וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע שהוא אמר תספרו חמשים יום ואמר שבעה שבועות תלך וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו כן ספירת העומר מצוה אחת וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת. והאמת מה שעשו בזה ואל יטעך אמרם מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה וזה מה שלא יעלם למי שיטעם הדבור כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר ואין הדבר כן אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו

ויכל אלהים ביום השביעי – ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה

וייצר – שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירתה שני יודי"ן

ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:

שאלת בנעלם ממני ודרשת במופלא מעיני. ואמרת בסוד ענין הכ' שאמר (שמות כ') כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר בששת שנרמז בו ענין לזמן שנתחדש. וחזר הענין להסתפק לך בסוד יום השביעי שלא נמצא בו מציאות וחדוש אלא ברכה וקדוש. ועלה בדעתך שהשביעי מקודש מן הימים כנרמז בכתבך. וחזר עוד הענין להסתפק לך אם אין ענין השביעי כשאר הימים. שאין הפועל בימים כימים איך שתפו בשם הימים? ושאלת הביאור ממי שלא ידעו. ואמנם שאלתך היא התשובה שאמרת שידעת שלא ניתן זה ליכתב והאמת אמרת.

וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו. (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם.

ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו, כי יהיה החושך סבת האורה, כמו שכתוב (מיכה ז, ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מזמור כב): אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי!

וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד – גבי יובל כתיב (ויקרא כה) וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה:

וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור… לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד…