מקורות

סוטה יא ב

ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים – רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. מ"ד בתי כהונה ולויה, אהרן ומשה; ומ"ד בתי מלכות, דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב: ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכתיב: ודוד בן איש אפרתי וגו'. וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון – בן חצרון? בן יפנה הוא! בן שפנה מעצת מרגלים. ואכתי בן קנז הוא, דכתיב: וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב! אמר רבא: חורגו דקנז הוה. דיקא נמי, דכתיב: הקניזי, ש"מ. עזובה – זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה? שהכל עזבוה מתחילתה. הוליד? והלא מינסב הוה נסיב לה! א"ר יוחנן: כל הנושא אשה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. יריעות – שהיו פניה דומין ליריעות. ואלה בניה – אל תקרי בניה אלא בוניה. ישר – שישר את עצמו; שובב – ששיבב את יצרו; וארדון – שרדה את יצרו; ואיכא דאמרי: על שהיו פניה דומין לורד. ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה, אשחור – זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור? שהושחרו פניו בתעניות: אבי – שנעשה לה כאב; תקוע – שתקע את לבו לאביו שבשמים. היו שתי נשים – נעשה מרים כשתי נשים, חלאה ונערה – לא חלאה ונערה הואי, אלא בתחילה חלאה ולבסוף נערה. ובני חלאה צרת וצהר ואתנן, צרת – שנעשית צרה לחברותיה; צהר – שהיו פניה דומין כצהרים; אתנן – שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו. ויצו פרעה לכל עמו – א"ר יוסי בר' חנינא: אף על עמו גזר. ואמר ר"י בר' חנינא, שלש גזירות גזר: בתחילה – אם בן הוא והמתן אותו, ולבסוף – כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבסוף – אף על עמו גזר. וילך איש מבית לוי – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. ויקח – ויחזור מיבעי ליה! א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: אם הבנים שמחה. את בת לוי – אפשר, בת מאה ושלשים שנה הויא וקרי לה בת? דא"ר חמא בר' חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים! א"ר יהודה: שנולדו בה סימני נערות.

עירובין יח ב

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? כי קאמרינן ההוא – בשכבת זרע דחזא לאונסיה.

בראשית ה ג

ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת:

במדבר רבה יד יב

שלשים ומאה משקלה כנגד מאה ושלשים שנה שפירש מן האשה ולבסוף הוליד לשת שהוא היה ראש תולדותיו שנא' (שם /בראשית/ ה) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת שממנו הושתת העולם לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם,

קהלת ח ט

את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו:

שמות רבה א יז

ויהי כי יראו המילדות וגו', רב ולוי, חד אמר בתי כהונה ובתי לויה, וחד אמר בתי מלכות, בתי כהונה ולויה ממשה ואהרן, בתי מלכות ממרים, לפי שדוד בא ממרים, דכתיב (ד"ה =דברי הימים= א ב) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון, עזובה זו מרים, ולמה נקראת שמה עזובה שהכל עזבוה, הוליד והלא אשתו היתה, א"ר יוחנן ללמדך שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה, יריעות שהיו פניה דומין ליריעות, ואלה בניה אל תקרי בניה אלא בוניה, ישר זה כלב שיישר את עצמו, שובב ששיבב את עצמו, וארדון שרידה את יצרו, ותמת עזובה מלמד שנחלית ונהגו בה מנהג מתה, וגם כלב עזבה (שם /דברי הימים א' ב'/) ויקח לו כלב את אפרת זו מרים, למה נקרא שמה אפרת שפרו ורבו ישראל על ידיה, מהו ויקח לו שאחר שנתרפאת עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ברוב שמחתו בה, וכן אתה מוצא במקום אחר שקורא למרים שני שמות ע"ש המאורע שאירע לה, הה"ד (שם /דברי הימים א'/ ד) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה, אשחור זה כלב לפי שאשחור בן חצרון היה, ולמה נקרא שמו אשחור שהשחירו פניו בתענית, אבי שנעשה לה כאב, תקוע שתקע לבו לאביו שבשמים, היו שתי נשים, כשתי נשים, חלאה ונערה לא חלאה ונערה הואי, אלא מרים היתה, ולמה נקראת חלאה ונערה שחלתה וננערה מחלייה והחזירה הקדוש ב"ה לנערותה, (שם /דברי הימים א' ד'/) ותלד לו נערה, לאחר שנתרפאה ילדה לו בנים את אחוזם ואת חפר (שם /דברי הימים א' ד'/) ובני חלאה צרת וצחר ואתנן, צרת שנעשית צרה לחברותיה, צחר שהיו פניה דומין לצהרים, ואתנן שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו, ולכך כתיב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, ומנין שדוד בא ממרים דכתיב (שמואל א יז) ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה, וכן אתה מוצא שכתוב אחד אומר ובני חלאה וגו' (ד"ה =דברי הימים= א ד) וקוץ הוליד את ענוב, וקוץ זה כלב שקצץ עצת מרגלים הוליד את ענוב סיגל מעשים טובים בעת שהביאו אשכול ענבים, שאלולי כלב לא הביאו, את הצובבה שעשה צביונו של הקדוש ברוך הוא, ומשפחת אחרחל בן הרום, אחרחל זו מרים, ולמה נקרא שמה כן ע"ש (שמות טו) ותצאן כל הנשים אחריה וגו', מהו משפחות זכה להעמיד ממנה משפחות, בן הרום זכתה שיצא ממנה דוד שרימם הקדוש ברוך הוא מלכותו, כד"א (שמואל א ב) ויתן עוז למלכו וגו'.