בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. יש לשאול למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נידון כדאמרי' בגמרא אבל אדם למה נדון יותר בר"ה מבשאר ימים, ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסי' בפסיקתא בשם ר' אלעזר בפ' דרשו את ה' בהמצאו בעשרי' וחמשה באלול נברא העולם, ולפ"ז הא דאמרי' בגמרא דר' אליעזר ס"ל בתשרי נברא העולם על גמר בריאתו קאמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי. וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצאת אומר בר"ה נברא אדם הראשון ראשונה עלה במחשבה בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת בשלישית כנס עפרו ברביעית גבלו בחמישית רקמו בששית עשאו גולם בשביעית זרק בו נשמה בשמינית הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטוה בעשירית סרח באחת עשרה נדון בשתים עשרה יצא בדימוס א"ל הקב"ה לאדה"ר זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום הזה ויוצאין בדימוס וכ"ז אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים, ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לשם. ולפי"ז הא דאמר בפ' ראוהו ב"ד (כ"ז א') כמאן האידנא מצלינן זה היום תחלת מעשיך כמאן כר' אליעזר על יצירת אדם קאמר אבל תחלת בריאת העולם בכ"ה באלול היה, ולפיכך נהגו בברצלונה ובכל גלילותיה להשכים באשמור' הבקר בכ"ה באלול, ומיהו הני מילי כר' אליעזר אתיין דאלו לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל. ואע"ג דתניא לעיל (י"ב א') דחכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע ומדמונין לתקופה כר' יהושע אלמא ס"ל דבניסן נברא העולם, איכא למימר דכי מונין לתקופה כר' יהושע לאו משום דס"ל כותיה במאי דאמר בניסן נברא העולם אלא לפי שבו התחלת צמיחת האילנות והפירו' שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו. ומיהו אכתי תמיהא לי דתינח לר"א אבל לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתא למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים, ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון אותם בזמן שהוקבעו לכפרה וסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה לישראל ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות, ולפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה השי"ת לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה, ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כר' יהושע דקיי"ל כוותיה לגבי ר"א, ועוד דההיא דתניא ולתקופה כר' יהושע אתיא הכי כפשוטה דסבירא לן דבניסן נברא העולם, והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך אכתוב עליה במקומה בס"ד, ולפ"ז אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול, ולפיכך נהגו בגירונה וגלילותיה שלא לקום עד ר"ה, ומיהו יש מקומות שמקדימין באחד באלול ויש סמך למנהגם לפי שבו התחילו ארבעים יום האחרונים שבהם נתרצה הקדוש ברוך הוא למשה:

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא.

בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג) היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשהם. ובחג נדונין על המים:

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.

ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים:

וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:

זה מתן תורה – יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות.

אמר חזקיה: מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה – יראה, ולבסוף – שקטה. ולמה יראה – כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? – מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו

וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.