מקורות
עושה שלום במרומיו
ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם יקוק ומדוע תתנשאו על קהל יקוק:
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ
אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל הה"ד (שם לח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו' לשון שוטר
אמר רבי יצחק בשני אתברי גיהנם לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת. בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובגין כך לא כתיב ביה כי טוב, עד דאתא יום תליתאה ואשתלים ביה עבידתא, בגין כך כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני, וחד לגרמיה. ביום תליתאי אתתקן יום שני ואתפרש ביה מחלוקת. וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם. ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם. בגיני כך אתכליל ביה יום שני ואשתלים ביה.
לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קודשא בריך הוא עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא ומאן דפליג עליה יתאביד מעלמא
אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. וילון – אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת. רקיע – שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר ויתן אתם אלהים ברקיע השמים. שחקים – שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל וגו'. זבול – שבו ירושלים ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים. ומנלן דאיקרי שמים – דכתיב הבט משמים וראה מזבל קדשך ותפארתך. מעון – שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.
כי אתא רב דימי אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. שמונה עשרה קללות מאי נינהו דכתיב כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים. גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקסם וזקן. שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם וגו'. משען – אלו בעלי מקרא, משענה – אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן, חד אמר: שש מאות סדרי משנה, וחד אמר: שבע מאות סדרי משנה. כל משען לחם – אלו בעלי תלמוד, שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכל משען מים – אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. גבור – זה בעל שמועות, ואיש מלחמה – זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. שופט – זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, נביא – כמשמעו, קוסם – זה מלך, שנאמר קסם על שפתי מלך, זקן – זה שראוי לישיבה, שר חמשים – אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשין, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. דבר אחר: שר חמשים – כדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. ונשוא פנים – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו, למעלה – כגון רבי חנינא בן דוסא, למטה – כגון רבי אבהו בי קיסר. יועץ – שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, וחכם – זה תלמיד המחכים את רבותיו, חרשים – בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, ונבון – זה המבין דבר מתוך דבר, לחש – זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש. ונתתי נערים שריהם, מאי ונתתי נערים שריהם – אמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שמנוערין מן המצות. ותעלולים ימשלו בם אמר רב (פפא) +מסורת הש"ס: [אחא]+ בר יעקב: תעלי בני תעלי. ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן (והנקלה בנכבד) – אלו בני אדם שמנוערין מן המצות, ירהבו במי שממולא במצות כרמון, והנקלה בנכבד – יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות.
ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו
אמר רבא: מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו, מלמד שעלו שמש וירח לזבול, אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא, ואם לאו – לא נצא עד שזרק בהם חצים, אמר להן: בכבודי – לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! והאידנא לא נפקי עד דמחו להו
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא, אמר לי ההוא טייעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו. שקל גבבא דעמרא, אמשייה מיא, ואותביה בריש רומחיה ואחלפיה התם, איחרך. אמר לי: אצית מה שמעת. ושמעית דהוו קאמרי הכי: משה ותורתו אמת, והן בדאים אמר ליה: כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאים
(מזולתו) הנה ס"ת צדיק' כתמר' יפרח', הוא קרח. לרמוז, אל שמואל הנביא, שהיה צדיק הבא מזרעו של קרח, כי כל תיקונו של קרח פריחתו ועלייתו מן גיהנם, היה ע"י שמואל בן בנו. וזש"ה בפרשת בלק, או מי יחיה משמו אל, ירצה, כי כבר ידעת, כי קיני הוא יתרו, שהוא גלגול קין, וגם הוא קרח, כמבואר אצלינו בפסוק כי שבעתים יק"ם קין, ר"ת 'יתרו 'קרח 'מצרי, ואמר, כי כשראה את הקני, אין לו תקומה וחיים להנצל ממיתה של גיהנם, כי אם ע"י שמואל, וז"ש מי יחיה משמו אל, משמואל כתיב:
מזמור שיר ליום השבת: טוב להדות ליהוה ולזמר לשמך עליון: להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות: עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור: כי שמחתני יהוה בפעלך במעשי ידיך ארנן: מה גדלו מעשיך יהוה מאד עמקו מחשבתיך: איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת: בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד: אתה מרום לעלם יהוה:כי הנה איביך יהוה כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פעלי און ותרם כראים קרני בלתי בשמן רענן: ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני:צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה: שתולים בבית יהוה בחצרות אלהינו יפריחו: עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו: להגיד כי ישר יהוה צורי ולא עלתה {עולתה} בו: