ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים

ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו תן חלק לשבעה וגם לשמונה, אלו ז' ימים שנקראו מקראי קדש, ואלו הן: הראשון ושביעי של חג המצות, ויום א' מתן תורה, ויום הזכרון, ויום הכפורים וראשון ושמיני של חג הסוכות. הרי אלו ז'. וגם לשמונה, זה שבת. ויתכן לפרש רבוי "וגם", לרבות חולו של מועד. ומה שאמר "תן חלק", רמז לנשמה יתירה שיש לאדם בשבת וביו"ט, ואינה מסתלקת בחולו של מועד, ולא במוצאי י"ט לחול אעפ"י שאין חולו של מועד, שלכן אין מברכין על הבשמים במוצאי י"ט.

א"ל ר' יהודה, שפיר הוא, והכי הוא ודאי. והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא, ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע, הא חזינא בפסח ז', ובסכות ז', ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות, אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים, והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד, יתיר מאתר אחרא. אלא, כיון דשבחא דישראל, אתייא לפרשא, קרא לון אחד, דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מ"ט. בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי, בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. דאתקשר במה דלעילא, ואתקשר במה דלתתא, ואתקשר בכ"י. וע"ד אקרי כלא אחד. ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא, וקשורא שלימא, ויחודא עלאה קדישא. וע"ד, יומא דא, קשורא דמהימנותא הוא, קשורא דכלא. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד. וע"ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא, אקרי הכי. ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי, בגין דכלא ביה אתקשר, ויומא דיליה, אחד ודאי, קשורא דכלא, ואמצעיתא דכלא. הה"ד ועץ החיים בתוך הגן, בתוך ממש, במציעות, ואחיד בכל סטרין, ואתקשר ביה. וע"ד פסח וסכות, והוא באמצעיתא. בגין דאיהו אמצעיתא דכלא, ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא, ולא יתיר, שבחא דמהימנותא, וקשורא דכלא. א"ר יהודה, בריך רחמנא דשאילנא, וזכינא להני מילי.

דרש רבא: מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב – כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב? אלא: אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים.

בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם. עצרת שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים: אין יום טבוח אחר השבת. ומודים שאם חלה להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת. אין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בהספד ובתענית, שלא לקיים דברי האומרין: עצרת אחר השבת.

…ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין. שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת (ביצה טו ב). כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ב), שיהיה מתקן בו – בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם – לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (ר' איוב א, ט – יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקניהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת, רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב – הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת – עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת – שהרי התחיל כבר לפני יום טוב…

ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. בדור שכולו זכאי – דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, בדור שכולו חייב – דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, וכתיב למעני אעשה.

רבי אליעזר אומר חמש אותיות שנכפלו בתורה באותיות כלם בסוד הגאלה. כ"ך, בו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר [בראשית יב, א] לך לך מארצך. מ"ם, בו נגאל יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר [שם כו, טז] לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. נ"ן, בו נגאל יעקב אבינו מיד עשו, שנאמר [שם לב, יב] הצילני נא מיד אחי מיד עשו. פ"ף, בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר [שמות ג, טז] פקד פקדתי אתכם. צ"ץ, בו עתיד הקדוש ברוך הוא לגאל את ישראל בסוף מלכות רביעית, ולומר להם צמח צמחתי לכם, שנאמר [זכריה ו, יב] הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'. ולא נמסרו האותיות אלא לאברהם אבינו, ואברהם אבינו מסרן ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף, ויוסף מסרן לאחיו, ואשר בן יעקב מסר סוד הגאלה לסרח בת אשר. וכשבא משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתם סרח בת אשר ואמרו לה בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך, אמרה להם אין באותות האלו ממש, אמרו לה והלא אמר לנו פקד פקדתי אתכם [שמ' ג, טז]. אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאל את ישראל ממצרים, שכך שמעתי מאבא פ"ה ופ"ה, שנאמר [שמות ג, טז] פקד פקדתי אתכם. מיד האמינו העם באלהים ובמשה, שנאמר [שם ד, לא] ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל:

ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו:

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

עד קרנות – הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרבנות המזבח. איסור לחג – אגודה לחג. באכילה ושתיה – שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג. בעבותים – בהמות עבות ושמנות

ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה – אלו ימי הזקנה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ.