מזרחית צפונית – בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: ששקצו לעבודת כוכבים! אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: ובאו בה פריצים וחללוה,

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

ודע עוד כי היונים היו מטמאים את ההיכל, שכך כח יון בפרט לטמאות ההיכל יותר מכל האומות. וסימן לדבר היכל עולה במספרו ס"ה ויון מספרו ס"ו, להורות כי יש לו כח גובר על ההיכל ומטמא את ההיכל. ולכך טמאו את כל השמנים שבהיכל. ודוקא שמנים כי השמן שממנו האור, יש לו כח יותר במה שממנו האור, [וראיה לזה שבשמן מקדשין ומושחין הכל והוא עיקר הקדושה], ואף בזה שלטו יון וטמאו את כל השמנים ולא נשאר רק פך אחד שהיה מונח [בחותמו] של כ"ג. כי כ"ג יש לו עוד מעלה על היונים, והוא מה שנכנס כ"ג לפני ולפנים לקודש הקדשים, שהוא יותר מן ההיכל אשר שם ישלטו יונים. ובשביל מעלה זאת לא היו יכולים לשלוט יון באותו [פך] קטן שהוא בחותמו ובהסתר של כ"ג. והנה מספר כהן הוא כמספר היכל, ועוד נשאר [י'] [שלא שלטו בו יונים] קודש קדשים, [ונקרא זה יו"ד קטנה], כי העשירי הוא קודש יותר. ובזה שהכהן הוא שולט בהיכל לגמרי [אף בקודש הקדשים לכך מספרו ע"ה], ולפיכך היה נשאר פך קטן מונח בחותמו של כ"ג שלא שלטו שם יונים. [והרי במשכן היה קודש הקדשים עשר על עשר, ובמקדש שהיה קדושתו בשלימות ובמלואו, היה בנינו עשרים על עשרים כמו שהוא מלא יו"ד שהוא עשרים]. ויש לך עוד לדעת כי ההיכל כל אותיות שלו בנראה, בין בקריאה בין בכתיבה, חוץ מן היו"ד שהוא בנסתר הקריאה ויש [כאן יו"ד] נגלה ונסתר, נגלה בכתיבה ובאותה היו מושלים בני יון. ונסתר שלו הוא הקריאה [שיש כאן נח נסתר] והוא מורה על קודש קדשים שהוא נסתר בהיכל, ובזה לא מצאו אלא פך קטן שהיה מונח בחותמו של כ"ג, הפך הקטן הזה שהיה בהיכל והיה נסתר הוא מכח היו"ד הקטנה שהיא [נח] נסתר. ולכך מצאו פך קטן נגד היו"ד הקטנה הנסתרת, שהיא מונחת בחותמו של כ"ג כאשר אמרנו. כי הכהן במספר ע"ה והוא שולט בנסתר ובנגלה של היכל, ולפיכך היה פך קטן מונח בהצנעו של כ"ג. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה נס והדליקו בו ח' ימים, אלו ח' ימים שנעשה נס באור, היו באים מן קודש הקדשים ששם לא שלטו היונים, והוא הצנע של כ"ג, שהרי אין אדם בא שם רק כ"ג בלבד. כי לא שלטו היונים רק בנגלה של היכל בלבד, אבל בנסתר של היכל שהוא קודש קדשים לא שלטו כלל היונים, שהיה מוצנע בחותם של כ"ג כמו שאמרנו ענין החותם הזה. ולכך הדליקו ח' ימים, כי קודש הקדשים הוא אחר שבעה וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר שבעה, כי הנהגת הטבע הוא תחת מספר שבעה, כי השבעה ימי הטבע שבהם נברא עולם הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר שבעה שהם ימי הטבע. ולכך המילה שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע האדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע נותן הערלה, והמילה הוא על הטבע ולכך המילה ביום השמיני. ומפני שכל דבר שהוא קדוש נבדל מן הטבע שהיא גשמית חמרית, ולכך קודש הקדשים היא אחר הטבע. ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויק"ר פכ"א) בזאת יבא אהרן אל הקודש בזכות המילה שנאמר בה זאת בריתי אשר תשמרו נכנס אהרן אל הקודש. וביאור זה כי לא היה ראוי לבן אדם שהוא חמרי לכנוס אל מקום שהוא קודש קדשים נבדל מן הגשמי החמרי, אם לא שיש באדם המילה שהוא על הטבע ג"כ, ובזכות זה היה נכנס אל קודש הקדשים שהוא קודש נבדל מן הטבע. ולכך בקודש הקדשים היה הארון והתורה שהיא שכלית בלתי גשמי. ולכך התורה נתנה ג"כ אחר השבעה שהרי כתיב (דברים ט"ז) שבעה שבועות תספר לך, ואחר שבעה שבועות נתנה התורה. וכן מזמור אשרי תמימי דרך הוסד על התורה והולך בתמניא אפי כי התורה היא תחת מספר שמונה [ובהיכל עצמו היה המנורה ובה ז' הנרות, אבל בקודש הקדשים היה התורה והארון שהיא האור עצמו. ולכך נקרא ארון מלשון אור, שהתורה היא האור והיא השמינית, ולכך אז נעשה נס בשמן והדליקו ח' ימים, כי השמן הוא האור והאור הוא השמן כי מן השמן נעשה אור]. ולכך כאשר היו מחנכין ב"ה וחזרה הקדושה לבית אשר טמאו אותו אנשי יון, וחזרה הקדושה מכח קודש הקדשים אשר לא שלטו שם היונים כשנכנסו להיכל, ומאחר שמשם חזרה הקדושה, הדליקו ח' ימים, כי קודש הקדשים הוא במדריגה השמינית אחר מספר שבעה כמו שאמרנו. ודוקא נעשה הנס בנרות [כמו שפרשנו], כי מן קודש הקדשים האור כי שם התורה שנקראת אור ושם הארון שנקרא על שם האור, כי האור, למי שיבין החכמה ידע כי האור הוא נבדל ואין בו דבר גשמי. [וזה אמרם (ב"ר פ"ג) שממקום ב"ה נברא האורה, ופרשנו גם כן דבר זה בפ' בראשית והבן הדברים הגדולים].

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך:

גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון

גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא

ועוד, גם בלא וגו' כי הדעת הוא טוב וחילוף של נפש הוא טוב. כלומר נפש באתב"ש הוא טוב.וכשהוא בלא דעת- הנפש לא טוב.

לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש א-לקים לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה