והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך:

ויאמר ידוד אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם:

כך מתחילה לא היה קילוסו שלהקב"ה עולה אלא מן המים ה"ה מקולות מים רבים אדירים משברי ים (תהלים צג ד), מה היו אומרים אדיר במרום י"י (שם שם /תהלים צ"ג/), אמר הקדוש ברוך הוא מה אילו שאין להן לא פה ולא אמירה כך לכשאברא אדם על אחת כמה וכמה, עמד דור אנוש ומרד, דור המבול ודור הפלגה ומרדו, אמר הקדוש ברוך הוא יפנו אילו [ויבאו אותן] ה"ה ויאמר י"י אמחה וגו'

תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים – לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' – על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו – על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש – על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן. בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת – ליום שכולו שבת.

והנה עלה זית טרף בפיה – מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול, כי לא היה שם נחל שוטף, בעבור כי נתמלא כל העולם מים. אבל בבראשית רבה (לג ו) אמרו מהיכן הביאה אותו, רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא, הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד). רבי ביריי אמר, נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו: והנה כוונתם שנעקרו האילנות ונמחו במקומות המבול, ואף כי יהיה העלה נבל. וכן אמרו (ב"ר ל ח) אפילו איצטרובולין של ריחים נמוחו במבול, ודרשו בו אבנים שחקו מים (איוב יד יט): ומאמרם "דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא", שלא היה עליה גשם המבול, כדכתיב לא גושמה, ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה, אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, כמו שכתוב מפורש (לעיל ז יט), ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה. וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג), ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה, שנאמר בן אדם אמור לה. והנה לדעת רבי לוי, מפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמים, נשארו בה האילנות, ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עזו: ואני תמה על מאמרם "מגן עדן", אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ, כי שם לא נכנסו מי המבול. ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים, וכאשר קלו המים נפתחו. ומדעתם זו אמרו שם (ב"ר לו ג) ויטע כרם (להלן ט כ), ומהיכן היה לו, אמר רבי אבא בר כהנא בכניסתו לתיבה הכניס עמו זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזתים:

מר סבר: ירד מבול לא"י, ומר סבר: לא ירד. אר"נ בר יצחק, ושניהם מקרא אחד דרשו: בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם – רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא, א"י מי לא מטוהרה את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם? ור"ל סבר: כפשטיה, ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם? איתיביה ר"ל לר' יוחנן: חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום, ומביאין נשים מעוברות ויולדות ומגדלות שם בניהם לפרה, ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידן, ומלאו וישבו במקומן! אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בפרה. איתיבי' רבי יוחנן לריש לקיש: פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצר? מדקאמר הכי, לאו למימרא דלא הוו! ולטעמיך, הרוגי נבוכדנצר הכי נמי דלא הוו? אלא הוו ופנינהו, הכא נמי הוו ופנינהו. ואי אפנו הא איפני! נהי דאיפני מירושלים, מכולה א"י לא איפני. איכא דאמרי, איתיביה ר"ל לרבי יוחנן: איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר? מאי לאו מדהני הוו, הני נמי הוו! מידי אירי'? הא כדאיתיה והא כדאיתיה. איתיביה: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי דאמינא ירד מבול לא"י, משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו? משום הבלא; כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, דכתיב הכא: וישוכו המים, וכתיב התם וחמת המלך שככה. איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לר"ל: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י, משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה שהיתה מעיקרא. ואמאי קרי ליה חרבה? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים. בשלמא למ"ד לא ירד מבול לא"י, היינו דקם רימא התם, אלא למ"ד ירד, רימא היכא קם? א"ר ינאי: גוריות הכניסו בתיבה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הויא? ארבעין פרסי, משכא דצואריה תלתא פרסי, מרבעתא דרישא פרסא ופלגא, רמא כבא וסכר ירדנא! א"ר יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. והאמר מר: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא! אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה.

ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד.

ר"א המודעי אומר: מתן תורה שמע [ובא], שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: ובהיכלו כולו אומר כבוד, נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? (אמר להם) ה' למבול ישב! [אמר להם]: וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנא': כי (הנה) באש ה' נשפט! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן, [מיד] פתחו כולם ואמרו: ה' יברך את עמו בשלום;

רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא וקיימן זונות ערומות קמיה, א"ל: אית לכו כה"ג לעלמא דאתי? א"ל: דידן עדיפא טפי מהאי. א"ל: טפי מהאי מי הוה? א"ל: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא. א"ל: אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי? עד דיתבי אתא ההוא פריסתקא דמלכא, א"ל: קום דקבעי לך מלכא. כי נפיק ואזיל, א"ל: עינא דבעי למיחזי לכו בישותא תיפקע, א"ל רבא: אמן, פקע עיניה דבר שישך.

(ט) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ידוד אלהיכם:(י) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמרי והיבוסי:

ובמה (ס"א זכי ב"נ) יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי ויתחשב ליה כאלו באני עלמין דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל הדא הוא דכתיב (משלי ג') יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב (שם ח') ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וכל דאשתדל בה שכליל עלמין וקיים ליה,