מקורות
ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.
רב נחמן בר יצחק אמר, לדין. דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה.
ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר.
ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד.
ופשעים נשמדו יחדיו, אחרית רשעים נכרתה.
כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ה', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה.
כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מרשית השנה – מרשית כתיב, ועד אחרית – סופה שיש לה אחרית.
כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו.
פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש.
וסרתם ועבדתם אלהים אחרים – שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו, נמצא עשוי לו כנכרי.
בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו.
אז ישיר משה – אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה… למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה.
שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרב, שופריה דרב מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.
אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים.
ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.
רבי יוסי הגלילי אומר כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בארץ ברא באדם… מלאך המות בעולם מלאך המות באדם, זה עקיביו של אדם.
שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום.
ונתתי קנאתי בך ועשו אותך בחמה אפך ואזניך יסירו ואחריתך בחרב תפול, המה בניך ובנותיך יקחו ואחריתך תאכל באש.
ואחריתך בחרב תיפול – שאר העם. ואחריתך תאכל באש – ושפר ארעיך, שהן אחריות לישען עליהם לפרנסה.
ה' יחתו מריבו מריביו עלו עליו בשמים ירעם ה' ידין אפסי ארץ, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו.
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים… וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא) 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה (רש"י – יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות), 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.
ובחרו יום חמשה עשר באב, לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר בשנת הארבעים, כי המות היתה הרבה בכל ט' באב, ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החודש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון.
ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני… אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים, כנגד ימות החמה – וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני?