בפרק הרואה (ברכות נט א), ועל הזועות. [מאי זועות], אמר רב קטינא, גוהה. רב קטינא הוה אזיל באורחא, כי מטי אפתחא דבי אובא טמיא, גנח גוהה. אמר, מי ידע אובא טמיא האי גוהה מאי הוא. רמא ליה קלא, קטינא קטינא אמאי לא ידענא, בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששורין בצער בין האומות, מוריד ב' דמעות לים הגדול, וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהה. אמר רב קטינא, אובא טמיא כדיב מלייה, אי הכי, גוהה גוהה מבעי ליה. ולא היא, גוהה גוהה עביד, והאי דלא אודי ליה, כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה. ורב קטינא [דידיה] אמר, כפיו ספק, שנאמר (ר' יחזקאל כא, כב) "גם אני אכה כפי על כפי והתנחמתי לך". רבי נתן אומר, אנח מתאנח, שנאמר (יחזקאל ה, יג) "והנחותי חמתי בם והנחמתי". ורבנן אמרי, בועט ברקיע, שנאמר (ירמיה כה, ל) "הידד כדורכים יענה אל יושבי הארץ". רב אדא אומר, דוחק רגליו מתחת כסא הכבוד, שנאמר (ישעיה סו, א) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", עד כאן. ועל הדבר הזה מכים כף, ואין הנחה להם על אלו דברים שיהיו נאמרים על בורא הכל, שאין אצלו חס ושלום חסרון כלל. וידוע כי אלו דברים הם חסרון, כי השלימות הוא השמחה והחדוה. ומכל שכן אלו דברים הם התפעלות, והוא יתברך אין אצלו התפעלות כלל. ולכן הם מתפעלים על אלו לשונות. והקושיא הגדולה הזאת, וכי קודם שהיו ישראל בין האומות, וכי לא היה הרעשת הארץ, והלא "אין חדש תחת השמש" (ר' קהלת א, ט), והעולם נוהג כמנהגו (ע"ז נד ב). אמנם גם בזה צדקו דברי חכמים, ואין דבר יוצא מההיקש השכלי כלל, אבל הדברים הללו יגזור הדעת והשכל מכל וכל. וזה כי לא דברו חכמים מהטבע, כי בודאי שיש טבע מחייב את הרעשה, כמו שמבואר בספרי הטבע. אבל חכמים לא יביטו אל הטבע, ודעתם כי אף כי יש טבע פועלת, מכל מקום מן השם יתברך התחייב הטבע. ודבר זה הוא בכל הנבראים, שאין ספק כי הטבע פועל יצירת האדם, כאשר ידוע, מכל מקום אין ראוי שיהיה נתלה הדבר בטבע בלבד, כי אם בשם יתברך. וכן כל הנבראים, הכל ברא השם יתברך, כמו שתקנו בכל דבר שנברא 'בורא מין זה', ו'בורא מין זה'. כי הוא יתברך פועל הכל, והוא על ידי הטבע. כמו שתקנו (תפילת שחרית) 'המאיר לארץ ולדרים עליה', אף כי השמש מאיר, מכל מקום פעל זה נתלה בו. ואין זה מקומו. אבל דבר זה יסוד גדול מאוד, אשר עליו נבנה יסוד האמונה. רק שבאנו לומר כי בדבר זה, בו בארו רבותינו ז"ל לתקן אמונת אמת, ולתת דעת לבני אדם. ועתה רוצים להפוך הקערה על פיה, ולחשוב רע עליהם, כמו שיתבאר אמיתת דברים אלו. והנה אנשי חקרי לב, כאשר חקרו על עניינים כאלו, כמו רעידת הארץ, ורעמים, וכיוצא בהם, היו תולים הכל בטבע, ולא הביטו אל יוצרם מרחוק. אבל חכמי ישראל, והם אנשי כנסת הגדולה, ומהם כמה נביאים, והנביאים קבלו מפי משה שאין הדבר כך. כי קבלו הברכות על כל הדברים איש מפי איש, והרי הברכה היא על הזועות והרעמים 'ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם' (ברכות נד א). ואם היה זה בטבע בלבד, מבלי צירוף המעשה הזה אל השם יתברך, מה 'כחו וגבורתו מלא עולם' יש בזה, שהרי הוא עניין טבעי בלבד. ולפיכך דעת רז"ל אינו כך, אבל הדברים האלו אף שהם יוצאים על ידי הטבע אל הפעל, מכל מקום השם יתברך פעל הכל, ומצד כוחו מוציא בטבע אל הפעל, והטבע הוא שלוחו יתברך. ולפיכך יש לייחס דבר זה אל השם יתברך. והשכל גוזר זה, כי אין ראוי ליחס פעל זה אל הטבע בלבד, שאם כן למה דבר זה, וצריך לומר שלא היה אפשר לתקן עניין הטבעי בזולת זה, רק שיפעל הטבע הדבר הזה. וזה היה קצור כח הפועל. ולכך גזרו שהוא יתברך פעל דבר. ואין הדבר הזה מוסכם מחכמי התלמוד בלבד, רק מוסכם הוא מאנשי כנסת הגדולה, ומהם כמה נביאים שתקנו על זה 'ברוך שכחו וכו". ומעתה שפעל הזה הוא מהשם יתברך, אם כן יש לעיין בדבר זה, שכל דבר שהוא שלימות הבריאה, כמו הרוחות ושאר דברים שנבראים לשלימות העולם, יש לברך עליהם 'ברוך שכחו'. אבל דבר זה, שהוא רעידת הארץ, אין בזה שלימות וצורך העולם. וכבר אמרנו כי אין לתלות דבר זה בפעל הטבע, ואם כן מאיזה צד היתה זאת. ואין לומר רק בשביל שנמצא שנוי וחסרון בעולם, וכאשר ימצא שנוי וחסרון בעולם, נמצא גם כן דבר זה שהוא הרעד בעולם, כמו שיתבאר. כי עיקר בעולם הם ישראל, והם עלולים ראשונים מן השם יתברך, כי לכך נקראו האומה הזאת שהם "בנים" (דברים יד, א), כמו שבארנו הרבה מזה, כי הבן אינו משמש לאחר אבל הוא לעצמו, ולא כן הדבר שאינו לעצמו, רק משמש לאחר. ומפני כך ישראל הם עיקר וראשון. וכאשר האומה הזאת הם תחת האומות, כאילו המציאות היה בטל לגמרי, כי הדבר שהוא בפעל הוא לעצמו, ואינו תחת אחר, ולפיכך נחשב כאילו הם בטלים מן העולם, ואינם נמצאים כלל. ועל דבר שהוא בטול המציאות, יש בכיה והורדת דמעות, כמו שהוא על מת. ולכך אמר שהקב"ה מוריד ב' דמעות. וכבר אמרנו כי רבים חושבים דבר זה הטחת דברים כלפי מעלה, ואין זה רק כבוד שמים ביותר. ודע כי בכל מקום שתמצא בכתוב ובדברי חכמים לשון כזה, חס ושלום שיעלה על דעתם לומר שיהיה דבר זה אצל הבורא, כי מי שמספרים כבוד אל יותר מהם. אך הכל הוא מצד המקבל. כי דעת רז"ל, והוא דעת התורה, שכל הדברים האלו הם מצד המקבלים, שהוא יתברך נמצא אל המקבלים כמו שהם מוכנים לקבל, ונראה להם השם יתברך כפי מה שהמקבל ראוי לו, מבלי שיהיה הדבר הזה בעצמו יתברך כך, רק שכך האדם מקבל מאתו יתברך. ודבר זה הוא יסוד גדול מאוד, גלו אותו חכמים במדרשיהם הפנימיים והנעלמים. במדרש (תנחומא ישן יתרו טז) "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב), אמר רבי חייא בר אבא, לפי כל עסק ועסק וכל דבר ודבר נראה להם הקדוש ברוך הוא; בים כגבור עושה מלחמה, בסיני כסופר מלמד תורה, בימי שלמה כפי מעשיהם (שיה"ש ה, טו) "מראהו כלבנון בחור כארזים", ונראה להם בימי דניאל כזקן הלמד, שכן נאה לתורה להיות יוצא מפי זקן, עד כאן. הרי בארו כי השם יתברך מתואר בתארים לפי המקבלים, ומכל שכן שהוא יפעול כאשר מוכנים המקבלים בעצמם. ולא שימצא אצלו שנוי או שום דבר או התפעלות, רק שכך הוא נמצא הוא יתברך אל המקבל. ועל עניין זה באו כל התוארים שהם אצל השם יתברך. וכך בארנו זה במקום אחר. ולכך בדור המבול כתיב (בראשית ו, ו) "ויתעצב אל לבו". ואף שאין התעצבות אל השם יתברך, כי חס ושלום לומר כזה, רק מפני שהיו חוטאים בדור המבול (בראשית ו, יא – יג), והיו מוכנים להפסד. וכאשר מוכנים להפסד, ראוי התעצבות, ולפיכך נאמר "ויתעצב ה' אל לבו", לפי מה שהוא יתברך נמצא ונראה אל הנבראים, ועל זה נאמר "ויתעצב ה' אל לבו", כפי שהוא יתברך עם הנבראים, כפי מה שראוי לו המקבל. וכך המקבלים מקבלים מאתו דבר זה, מבלי שיהיה דבר זה בעצמו, רק כי כל זה הוא מצד המקבל, שכך ימצא אל המקבל, כפי אשר ראוי אל המקבל. לכך נמצא השם יתברך לנמצאים שלא ברצון, ולא נמצא להם בשלימות כבודו יתברך, כאשר המקבל מוכן וראוי לזה. ובדור המבול אשר היו חוטאים, והיו מוכנים להפסד, כך היה השם יתברך נמצא להם, וזה "ויתעצב ה' אל לבו", כי כפי אשר הוא עניין המקבלים, הוא יתברך עמהם, ואין בזה שנוי באמתת עצמו. וכמו שאפשר שיפעול עם זה כך, ועם זה כך, כן אפשר שאצל זה הוא שלא ברצון, והוא התעצבות, ואצל זה נמצא ברצון, כפי מה שהוא מוכן לקבל. כי איך יעלה על דעת האדם לומר שהוא יתברך נמצא בשוה לעליונים הראוים לקבל כבודו, ולתחתונים הפחותים. רק כי לפי ענין מדריגת כל אחד ואחד – מקבל כבודו. והעליונים שהם בשלימותן, מקבלים כבודו יתברך כפי מה שראוי להם. ומפני שישראל הם בין האומות, ודבר זה הוא בטול מציאותם כמו שהתבאר, ודבר זה נחשב בטול העולם, וראוי שיהיה השם יתברך נמצא להם בעניין זה גם כן אל העולם. וכבר אמרנו כי על דבר שהוא בטול מציאות שייך הורדת דמעות, כי הורדת דמעות הוא גם כן אפיסה, לכך על כל הפסד יש בכייה והורדת דמעות. ומפני כי דבר זה מה שישראל בין האומות הוא בטול העולם, לכך נמצא השם יתברך אל העולם בעניין זה של הורדת דמעות. ומן השנוי הזה, מתחייב הטבע שממנו מתחדש רעידת הארץ, שהוא שנוי גדול, כי השנוי מביא שנוי. ואמר ב' דמעות, לומר כי הדבר המתחייב ונמשך, אי אפשר שיהיה שנוי יותר גדול מזה. וזה כי לפעמים יבא ממנו יתברך דבר, ואפשר להיות יותר גדול, כמו שכתוב (ר' שמות ח, טו) "ויאמרו החרטמים אצבע אלקים היא", ונקראת המכה "אצבע", שאפשר להיות יותר מכה גדולה, לכך הוא מייחס המכה למקצת, לומר "אצבע אלקים היא". וכאשר המכה היא בתכלית, ואי אפשר להיות יותר גדול, יאמר (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדולה", כי היד הוא הכל, ואין דבר יותר. וכך כאשר הדבר אשר הוא מגיע אל המקבל אי אפשר להיות יותר גדול, לכך מתיחס דבר זה אל ב' עינים, כמו שאמר "יד ה'" כאשר המכה היא בתכלית. ואין הדמעות האלו חמריים או עניין חמרי כלל, וזה דרך חכמים שאין מעיינים רק במהות המופשט מן החמרי, ודבר זה תמצא במקומות הרבה מאוד, כמו שיתבאר עוד. ורוצה לומר כי יבא מן השם יתברך אל העולם אפיסה, והם הדמעות. וכמו שהוא אצל האדם, כאשר האדם הוא בהתעצבות, ואינו נמצא בשמחה ובשלימות, מתחדש מזה הורדת דמעות, אשר הם אפיסה אל כח עינים, וכך הוא נמצא אצל המקבל. ומזה מתחייב מן השם יתברך אפיסה, וכן נמצא אל המקבלים שלא בשלימות כבודו. ואילו לא היה מקבל אל דבר זה בתחתונים, היה דבר זה הפסד כל העולם. אבל יש מקבל אל דבר זה. כי הים הגדול, במה שהוא יסוד המים, והמים הם בעצמם דבר של אפיסה, כדכתיב (ר' יהושע ז, ה) "וימס לבבינו ויהי למים", (דברים טו, כג) "על הארץ תשפכנו כמים", ואין המים דבר מקוים. ולכך אמר שמוריד ב' דמעות לים הגדול, כי הדומה ימשך אל הדומה. ומפני כי השנוי אשר מתחייב מאתו יתברך הוא שנוי גדול בכח, ולכך אמר 'וקולם נשמע מסוף העולם עד סופו'. ומזה השנוי מתחייב הטבע, שהוא רעידת הארץ. וכל כוונתם בזה המאמר רק לתת טעם אל רעידת הארץ, שהוא שנוי גדול בחוזק, שיש אל שנוי הזה סבה מן השם יתברך, כמו שהתבאר. וזה שאנו מברכין 'ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם' (ברכות נט א), כי מן השם יתברך מתחייב דבר זה, ואין זה דבר טבעי בלבד, רק כי יש סבה מחייב הטבע. ודבר זה הוא הסבה, שאין השם יתברך נמצא אל העולם כמו שראוי, מצד שיש במקבלים השנוי, לכך נמצא השם יתברך בענין זה. ואף על גב שעדיין לא היה נמצא החסרון בפעל קודם שהגיע השנוי בישראל, מכל מקום העולם מוכן לחסרון, ומצד הזה אין השם יתברך נמצא אל העולם כסדר הראוי. וכאשר לא נמצא הוא יתברך אל העולם כסדר הראוי יש כאן שנוי ומזה השנוי יתחייב הטבע שהוא פועל ההרעשה, כי הרעשת העולם נמשך אל שנוי המתחייב מן השם יתברך. ואין בזה דבר יוצא מסדר העולם, אבל הדברים האלו כולם לפי השכל, שההרעשה הזאת הוא מן השם יתברך כמו כל דבר, וכאשר יש בעולם שום דבר יוצא מסדר העולם, יבא מאתו יתברך שנוי אל המקבלים, ואותו שנוי גוזר הטבע המחייב הרעשה. אמנם מה שאמר רב קטינא דהוה ליה למעבד 'גוהה גוהה'. כבר אמרנו למעלה (ד"ה ואמר ב' דמעות) כי מה שאמר שמוריד ב' דמעות לים הגדול, מפני שבא לומר שהוא שנוי לגמרי, ולפיכך אמר 'ב' דמעות'. ועל זה אמר רב קטינא, שאין השנוי הזה נמצא כמו שראוי לפי זה, 'דהוה ליה למעבד גוהה גוהה', כלומר שהיה ראוי שיהיה הרושם במקבל יותר ממה שהוא עתה. ודבר זה אמר רב קטינא שלא יהיו בני אדם נמשכים אחר אובא טמיא, אבל בודאי האמת דעביד 'גוהה גוהה'. פירוש, כי הרושם והשנוי הנמצא, הוא שנוי כפי הראוי. ומה שאמר שהוא מוריד שתי דמעות, ורב קטינא אמר כפיו סופק, וכן כל האחרים. רוצה לומר, שכך נמצא הוא יתברך אל עולמו, כי הוא יתברך אין אצלו יציאה מן הסדר כלל, והכל אצלו כסדר. וכאשר יש דבר שהוא יוצא מן הסדר, כמו דבר זה, כי ישראל שהם עיקר העולם, ויש בהם יציאה מן הסדר כאשר הם בגלות, וכאשר הוא יתברך יש לו צירוף אל עולמו, והנה מתחבר הסדר אל העולם שהוא יוצא מן הסדר, ובזה בא השנוי וההפסד אל דבר היוצא מן הסדר, וזהו רעידת הארץ. ומפני כי הפועל הזה הוא מן השם יתברך, אמר כי הפעל הזה נמשך מן העינים, שהם תחלה אל הפעל. אבל רב קטינא סבר, כיון שזהו מצד כי השם יתברך יש לו צירוף וחבור אל עולמו, לכך אין להרחיק כל כך כח הפועל, לומר כי הוא בא מן העינים, רק שכח הפעל למטה מן העינים, שהידים למטה מן העינים, ומזה בא כח הפעל הזה. רבי נתן סבר, כי כח הפעל הזה בא מן הלב, שהוא יותר קרוב אל המקבל, ולכך אמר 'אנחה מתאנח', והאנחה הוא בלב. ורבנן סברי כי גם זה הוא רחוק, והרי הפעל הזה מתחדש מפני שהוא יתברך קרוב אל עולמו, שהוא יתברך עצם הסדר, וכאשר העולם יוצא מן הסדר מתחדש שנוי והפסד. ולכך יש לומר כי פעל הזה בא במה שהוא קרוב אל המקבל. ורב אדא סבר כי יותר יש לומר שבא ממה שהוא קרוב עוד אל המקבל, ולפיכך אמר שדוחק רגליו מתחת כסא הכבוד. וזכר חמשה דברים, שהם מן העילה עד האדם שהוא המקבל, כנגד חמשה דברות שהם על לוח אחד. כי חמשה דברות הראשונות אל העילה, והם מגיעים עד המקבל, כמו שפרשנו במקומו, ואלו דברים עמוקים מאוד. ולכך יש כאן חמשה בחינות; האחת, שהוא למעלה לגמרי, והוא רחוק ביותר. והשני, שאינו למעלה כל כך, רק נחשב למעלה על ידי הרוב. ומדריגה שלישית נחשב באמצע לגמרי, ואין כאן רוב כלל. והרביעי נחשב למטה מצד הרוב. והחמישי נחשב למטה לגמרי. ואלו חמשה דברים, הראשון הם העינים, שהם בראש, והם למעלה לגמרי. ואחר כך הידים שהם למטה מזה. ואחר כך הלב, כי האנחה היא בלב, והלב הוא באמצע. ואחר כך הארכובה, כי בפרק המניח (ב"ק כז ב) אמרו שם בעיטה הוא בארכובה. ואחר כך כפות הרגלים. ואתה הבן מאוד כי זכרו חמשה, וכל זה דברי חכמה. וכולם באו לפרש כי הדבר הזה מתחייב מהשם יתברך עצמו מצד מדותיו, כי מצד שיש שנוי בעולם, שהוא שנוי גדול ביותר, נמשך ומתחייב מן השם יתברך, שהוא עצמו הסדר, גם כן שנוי והפסד, היא רעידת הארץ, והבן זה. וכבר אמרנו כי דבר זה לא נאמר רק מצד המקבל. ויהיה הדבר הזה לזכרון בין עיניך תמיד, כי עליו נבנה הרבה מדברי חכמים, אשר [רבים] לא יחכמו כאשר ימצא בדבריהם שהוא יתברך בוכה, והכל נאמר מצד המקבל, שלא נמצא השם יתברך אל הנמצאים בשלימות כבודו. גם מה שאמרנו כי אין הסבה הטבעית עיקר, רק השם יתברך נותן סבת הכל, הוא דבר ברור. ועתה ראה והבין, התורה אמרה (בראשית ט, יג – טו) "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה וגו' ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר". ואילו לא היה נמצא דבר זה בתורה, והיה נמצא דבר זה בדברי חכמים בלבד, אותם המתלוננים לא היו שומעים, רק משיבים כי הקשת איך אפשר שיהיה אות ברית שלא לשחת כל בשר, והרי הוא בטבע בלבד. וכבר נתנו בזה טעמים על פי הטבע שהוא נעשה מלהט השמש, ואם כן איך יאמר שהוא אות על המבול. ולפיכך דברי חכמים הם הנאמנים והאמתיים מכל צד, כי הסבה האלקית בפני עצמו, והטבע בפני עצמו, כי הסבה האלקית מחייב הטבע. ולא בדבר זה בלבד, רק בכל דבר הוא כך, כמו שנתבאר למעלה. ואין להאריך עוד כלל במאמר הזה, כי כאשר בחנו בדבר הזה, הוא הרעד, שהוא יציאה מן הסדר, ודבר זה כי כאשר יש בעולם יציאה מן הסדר, כאשר ישראל הם בין האומות, ודבר זה הוא בטול סדר המציאות, שהוא יוצא מן הסדר, כמו שהתבאר. ובשביל כך יש בעולם גם כן השנוי הגדול, הוא הרעש. כי נמצא השם יתברך אל עולמו גם כן בענין הזה, עד שימצא מאתו שנוי הזה הגדול. כי כאשר מתחבר הוא יתברך, שהוא הסדר הגמור, אל הדבר שהוא יוצא מן הסדר, מתחייב מאתו יתברך שנוי גמור.
