ושלשה פעמים נאמר ויאמינו, כאשר בא משה לגאול אותם נאמר (שמות ד') ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכי ראה ענים, ובקריעת ים סוף נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואצל הר סיני נאמר (שם כ') הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים. ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם תפול הדת בכללה, האחת הוא ההשגחה שהוא משגיח בתחתונים ולא כמו שאומרים המינים עזב ה' את הארץ שאם כן למה נעבוד אותו אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם, האמונה השנית שהכל הוא ביד ה' ואין דבר חוץ ממנו וזהו אמונת מציאות השם יתברך, כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום ויוכל לצאת מרשותו, לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית שידבר השם יתברך את האדם ויתן לו תורה וזהו אמונת תורה מן השמים. ולכך כאשר בא משה לגאול אותם וראה ה' ענים ולא עזב אותם נאמר ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים וזהו אמונת ההשגחה, ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך שאין דבר יוצא ממנו יתברך והכל הוא ברשותו וביכלתו אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה כמו שהתבאר ולכך נאמר ויאמינו בה', ובמתן תורה כתיב וגם בך יאמינו לעולם הרי אמונה שלישית, והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות שזהו עיקר המופתים שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות,

ואמר רבי ירמיה [בן] אלעזר שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים במדבר דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה בים דכתיב מבטן שאול שועתי שמעת קולי בירושלים דכתיב נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גיהנם

ויראה לומר כי על אלו שלשה אמונות שהם יסודי ושרשי הדת ומי שהוא מפוקפק בדבר מה ראוי לו ההפסד, אמרו בפרק ב' דעירובין (י"ט ע"א) אמר ר' ירמיה בר אלעזר שלשה פתחים יש לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים במדבר דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה בים דכתיב מבטן שאול שועתי שמעת קולי בירושלים דכתיב אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גיהנם ותו ליכא והא איכא דאמר ר' מוריין אמר רבי יהושע בן לוי ואמרי לה תנא רבה בר מרי משום דר' יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגיא בן הנום ועולה עשן מביניהם זו היא ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם דלמא היינו דירושלים ע"כ. וביאור ענין זה כמו שבארנו כי ענין מציאות השם יתברך שהוא יתברך הכל ואין מבלעדיו נודע להם בקריעת ים סוף כמו שהתבאר למעלה, ופרעה אשר אמר מתחלה מי ה' אשר אשמע בקולו נודע לו על ידי קריעת ים סוף באחרונה שמו יתברך, ועל קריעת ים סוף אמר ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך כחי וגו' בים סוף, כי בזה נראה אשר ברשותו הכל ואין דבר חוץ ממנו ואשר מפקפק במופת אשר נודע בים סוף הרי שם פתח להכנס לגיהנם, ולפיכך מביא מקרא זה מבטן שאול שועתי, כי יונה עם כי היה נביא ה' היה ממעט מן כבוד השם יתברך וכדכתיב (יונה א') ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וכי מלפני ה' הוא בורח כאלו היה רוצה לצאת מרשות הקדוש ברוך הוא. ואף על גב דבמדרש אמרו (מכילתא בא פ"א) הלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים וגו' וכדכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ וכתיב בכל מקום עיני ה' צופות וכתיב אם יסתר בשאול משם ידי תקחם וכתיב אין חושך ואין צלמות להסתר אלא אמר יונה אלך חוצה לארץ שאין השכינה נגלית לשם משל לעבד שברח מרבו כהן לבית הקברות אמר אברח לי לבית הקברות מקום שאין רבי יכול להלוך אמר לו רבו יש לי עבדים כמותך שנאמר וה' הטיל רוח סערה אל הים ע"כ. ואם כן לא היה ממעט מן כבוד השם ית', מכל מקום בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך על כל פנים זהו מעוט מן כבוד הש"י חס ושלום כאלו יש דבר חוץ ממנו יתברך וכדכתיב מלפני ה' הוא בורח שהיה סובר שיצא מרשות השם יתברך, ולכך היה ראוי שיהיה נפרע בים כי בקריעת ים סוף נודע כי אין חוץ ממנו וא"כ לא יוכל לברוח ממנו יתברך כמו שהתבאר, ומי שמסופק בזה המופת הוא פתח לגיהנם כי מכחיש הוא במציאותו יתברך כמו שיתבאר. וכן במדבר כי מה שנתן השם יתברך התורה במדבר לעיני כל הוא ראיה ומופת על שהשם יתברך נותן ומצוה התורה, שהרי לעיני כל דבר עם ישראל וכדכתיב (שמות י"ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגם לרבות כל הנביאים שיבאו אחריך, ומי שמסופק בזה יש לו פתח לגיהנם כי יבא להכחשת תורה מן השמים ולפיכך מביא קרא (במדבר ט"ז) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, כי קרח כאשר ידוע מענינו לא היה מאמין בתורה מן השמים כי ידוע מענין קרח וכמו שאמרו חכמים (תנחומא פ' קרח) שאמר קרח על דבר זה לא נצטוית ועם ששמע מתן תורה היה מסופק בתורה מן השמים. ואחת בירושלים היא השגחת השם יתברך בעולם, ודבר זה נראה מן ירושלים אשר היה השם יתברך שומר אותה תמיד וכדכתיב (ישעי' ס"ב) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו' וזה שתקנו פורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, כי העיר הזאת שומרה הוא השם יתברך תמיד ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, ודבר זה נראה בירושלים כאשר היו עושים רצונו של מקום היה השם יתברך משגיח על העיר הזאת לשמור אותה ולפיכך מביא הכתוב לראיה נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה ל"א), דבר זה נאמר על סנחרב, שהבטיח את ישראל שישמור העיר שלא יחריבה סנחרב ויהיה שומרה, ומי שאינו מאמין בשמירת השם יתברך שהוא ההשגחה יש לו שם אור ותנור.

שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).

אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק:

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם:

ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלהים עשה שיראו מלפניו:

כל פעל יקוק למענהו וגם רשע ליום רעה:

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר +ישעיה מ"ג+ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ואומר +שמות ט"ו+ ה' ימלוך לעולם ועד אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר +ישעיה מ"ב+ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:

ד"א א"ר יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו אמר לו אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן אלא כפתני יפה יפה, מיד ויעקד את יצחק, כלום יכול אדם לכפות בן שלשים ושבע [נ"א בן עשרים ושש שנה] אלא לדעתו.

ת"ח כל אתוון אינון מסטרא דאתוון דאורייתא דכלילין בשכינתא וצדיק איהו נטיל לשמאלא קץ חי דאיהו יצחק בהיפוך, חי עלמין קשיר בשמאלא ושכינתא תתאה מסטרא דשמאלא אתמר בה והארץ היתה מסטרא דימינא תוהו ובוהו בו הוא מסטרא דעמודא דאמצעיתא

ות"ח הלל הזקן כד הוה חדי בהאי הלולא אמר אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן הוה רמיז ואמר אי שכינתא דאקרי אנ"י שריא כאן, הכל כאן ההוא אתרא דאק' כ"ל דאתי לאזדווגא בה, ואם אין אני כאן מי כאן, דהא לא חשיבו טיבו שלימא בגין דשכינתא לא שריא בארעא קדישא, אבל כד ישתלמו אינון פרים כדין כתיב (ישעיה י"ב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, מאן אינון שית מעייני דאינון מריקין בהאי ישועה וכדין עלמא כוליה בחדוה בגין דנפקא שכינתא מבין ההוא סאיבו דשאר עמין בגין כך (במדבר כ"ט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם:

אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים אל תיקרי שמר אמנים אלא שאומרים אמן מאי אמן אמר רבי חנינא אל מלך נאמן

ובפרק כל כתבי (שבת קי"ט, ב') אמר ר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן אל מלך נאמן, ופי' דבר זה, כי מי שהוא מאמין בו ית' צריך שיהיה בכל כחו, כי האמונה צריך כח וחוזק כמו שאמרנו כי זהו ענין האמונה שעומד באמונתו בכח ובחוזק ואינו סר מן אמונתו ולכך צריך לענות אמן בכל כחו. ועוד פירשנו למעלה מה שאמר שפותחין לו שערי גן עדן וכל פתיחה דבר שהוא סגור ונעול, והנעילה הזאת שהדבר הגשמי נעול לפניו הדבר הבלתי גשמי, וכאשר הוא עונה אמן הוא מתדבק במי שהוא מאמין הוא הש"י, ודבר זה הוא עצם האמונה כי אין ראוי לדביקות כזה רק בעל אמונה שכאשר הוא מאמין בו ית' הוא מתדבק לגמרי, ולפיכך ראוי לפתוח לו גן עדן כי האדם אשר בו האמונה בו ית' ראוי לגן עדן אשר שם הנטיעות אשר נטע הש"י והם נטועים בחוזק, וגם האדם הזה שהוא בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם הש"י אשר כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו הוא באמונתו כמו שהיה אל אברהם ולפיכך ראוי לפתוח לו שערי גן עדן ולהיות נכנס לשם. וצריך לזה כח, כי שערי גן עדן הם נעולים כאשר אמרנו כי המעלה הנבדלת נעול לפני האדם הגשמי, ואם ירצה להתדבק לשם צריך להתגבר על המעלה הנבדלת בכח ואז פותחין לו שערי גן עדן הנעולים, וכבר פירשנו זה בנתיב העבודה. ומה שאמר מאי אמן אל מלך נאמן, כלומר כי במלת אמן דבק בו ית', ותחלה יש לו דביקות בו ית' במה שהוא אל כי שם אל הוא קודם (כל) [אל] האדם ואח"כ שם מלך ואח"כ מה שהוא ית' נאמן, ודבר זה מגיע עד אין קץ וסוף.

מאי אמן אמר רבי חנינא אל מלך נאמן

אל מלך נאמן – כך מעיד על בוראו, שהוא אל מלך נאמן.

א"ר חנינא אל מלך נאמן – צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן.

מה תתהלל ברעה הגבור חסד א-ל כל היום:

יש לאל ידי לעשות עמכם רע וא-לקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע:

תורת ד' תמימה משיבת נפש עדות ד' נאמנה מחכימת פתי:

לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ד' א-לקיכם והיה שם בך לעד

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע א-לקים

פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשרו:

תורת ד' תמימה משיבת נפש עדות ד' נאמנה מחכימת פתי:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר

יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע:

יעביד פרעה וימני מהימנין על ארעא ויזרזון ית ארעא דמצרים בשבע שני שבעא:

וימן יקוק דג גדול לבלע את יונה ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות:

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ד':

אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב והן לא יאמינו לי וגו' וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין הן מאמינים דכתיב ויאמן העם בני מאמינים והאמין בה' אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'