זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על.

וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב. והשרף אתה יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב. ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא. וכבס האסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם:
(יא) הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר. כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו.
(יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:
(טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא:
(טז) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים:
(יז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי:
(יח) ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנגע בעצם או בחלל או במת או בקבר:
(יט) והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב:

דא גזירת אוריתא דפקיד ה' למימר מליל עם בני ישראל ויסבון לך תורתא סמוקתא שלמתא דלית בה מומא דלא סליק עלה נירא.

דאמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לאו ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א"ל ומה אתם עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה

ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב [בראשית א', ב'] ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי מכל מקום, כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי, או אפילו עברו על כלי, לא יתכן הענין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל, כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטובלו בכלי, כל העולם למים כאשר בתחילה ושהוא נתחדש לשעתו. והשומע ישמע והחדל יחדל

תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם.

ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל.

דבר אחר מחצתי ואני ארפא ר' חנינא בשם רשב"ל ור' יהושע דסכנין בשם ר' יוחנן ורבי לוי בשם ר' יוחנן הכיתי אין כתיב כאן אלא מחצתי מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעולם הזה אבל לעתיד לבא אין מיתה כל עיקר שנא' (ישעיה כה) בלע המות לנצח א"ר אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה מחצתי מחיצתי אני ארפא.

אך יש לשאול כי אם נאמר כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה רק שבח היא לצדיק א"כ למה המת מטמא וצוה בכהנים הקדושים שלא יטמאו למת, אלא בודאי כי יש במת פחיתות ולכך הנוגע בו יטמא. וכדי להתיר שאלה זאת, לכך בפרשה הזאת היא פרשת אמור שבא להזהיר על טומאת המת כתיב (ויקרא כא א) לנפש לא יטמא, ויש לשאול למה אמר לנפש לא יטמא דהוי ליה למכתב בנפש לא יטמא, כי אצל השרצים כתיב (שם יד כד) כל הנוגע בנבלתם יטמא, וכך הוי ליה למכתב בנפש לא יטמא, אבל הכתוב בא לפרש כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא, אבל הטומאה הוא למת כי הנפש שיצאה מן המת הוא נבדל מן חיים ואין החיים עם המתים במחיצה אחת, וכל אשר קרב אל הדבר שהוא נבדל ומרוחק מן העולם הוא מקבל טומאה ונעשה מרוחק מן הבריות כמו שהוא עשה שקרב אל דבר שהא רחוק ונבדל מן העולם ולכך הוא מתרחק ג"כ, אבל כי אותם שמתו נסתלקו מן העולם לכך הם נבדלים מן העולם והקרב להם טמא, שאין הטומאה רק מצד שהוא מרוחק ולפעמים הוא פחיתות של הדבר שהוא מתרחק ממנו ולפעמים אף אם הוא דבר שיש לו מעלה, מכל מקום מפני שהוא קרב אל הדבר שהוא מרוחק ולכך מקבל טומאה ונעשה מרוחק, ומצד הזה המת מטמא ואין זה חסרון כלל. וזה ההפרש שיש בין טומאת מת לטומאת מצורע או שאר טומאות, כי טומאת מצורע גם כן מטמא, אבל הוא בשביל כי המצורע הוא מובדל ומרוחק שהרי התורה אמרה עליו (ויקרא יג מו) מחוץ למחנה מושבו, וזה הוא מורה שהוא מרוחק מן הכלל וזה הוא בשביל פחיתותו וחסרונו, אבל המת הוא מטמא אבל אין זה משום פחיתות המת רק שהמת נבדל מן החיים ומרוחק מהם ולכך הנוגע במת טמא ונעשה מרוחק.

והלוחות מעשה אלהים המה א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה הרי זה נזוף להקב"ה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה חרות על הלוחות מהו חרות ר' יהודה ור' ירמיה ורבנן ר' יהודה אומר אל תקרי חרות אלא חירות מן גליות ר' נחמיה אומר חירות ממלאך המות ורבותינו אומרים חירות מן היסורין.

אמר לי תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן אמר לי דלמא שקלת מידי מינייהו אהדריה דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מסתגי לן כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא למאי הלכתא עבדת הכי למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות.

מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו.