אמר לי תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן אמר לי דלמא שקלת מידי מינייהו אהדריה דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה אזלי אהדרתיה והדר מסתגי לן כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא למאי הלכתא עבדת הכי למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות.

{לב} ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה: {לג} ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר: {לד} במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי: {לה} אני יהוה דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימתו

זאת חקת התורה אשר צוה יהוה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על:

ואמר כי היה עובר תחת יריכו כמו שהתבאר למעלה, שבמקום מעמד ראשם ומעלתם היה המדריגה התחתונה שלהם כמו שהוא ערך האדם עם שאר ב"ח, שאין ספק שבמקום שמעלת ב"ח הוא מדריגה השפלה הפחותה של אדם, וכך אמר כי מעלת דורות הללו לא היה מגיע אל התחלת מעלתם, ועתה בא להוסיף מעלה עוד שהיה בדור דיעה, ועל זה אמר דפסק קרנא דתכלתא לחד מהם, בא לומר שכל עניניהם נבדל לעצמם, שקודם היה מבאר לך מעלתם שהיו נבדלים מכל הדורות הבאים אחריהם באמת, ותמצא מבואר שאף מאכליהם היה שלא כדרך שאר הדורות וכן בגדיהם וכמו שאמר הכתוב שמלתך לא בלתה מעליך וגומר, נמצא שמיוחדים הם בכל. ואמר דהות פסקא קרנא דתכלתא ולא הוי מסתגי לן, ואמר לי הטייעא, הוא כח המשיג כמו שנתבאר למעלה, והיה משיג דכל דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה והוא הדבר עצמו אשר אמרנו למעלה, כי כל דברים ההם אשר היה להם דור המדבר נתיחדו בו לא שייך לאחרים, רק כי הם לעצמם ולפיכך כל דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה שכל אחד יכול ליקח מאחר לפי ששייך ג"כ לאותו שהוא לוקח ממנו והוא משתתף עמו ולכך יכול ליקח מאחר, אף שהוא גוזלו סוף סוף שייך לאותו שלוקח ג"כ רק שגזלו, אבל הדבר שאינו שייך ללוקח כלל והוא שייך דוקא לאותו אחר שבא ליקח ממנו, דבר זה אי אפשר כיון שהוא מיוחד לאותו אחר (ואין יקח) [ואיך יקחנו].

וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים:

זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים:

דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל.

ועוד אמר והוי זקיפא בירכיה דחד מינייהו, להורות על המעלה הרמה והנשאה שלהם שהיו נבדלים במעלתם מכל הדורות האלו. שכבר אמרנו לך כי היה דור הזה מיוחד שאינו שייך כלל לדור הזה, ובאו עתה לומר לא הי' שהיו מתחלפים הדורות ביתר ובמעט, שתמצא דור אחד יותר במעלה מדור אחר, דבר זה אינו, רק היו נבדלים לגמרי כמו שני דברים שאינם שייכים זה לזה. וידוע כי האדם התחלתו הוא קרסוליו דהוא ארכבותיו, כי למטה מזה אינו נחשב מן האדם כלל שאם יטול יכול לחיות. ולפיכך האדם שבו תלוי חיות שלו מן הארכובה כדאמרינן בסוף פרק בתרא דיבמות (ק"כ ב') שלשל אותו לים והעלו ממנו מארכובה ולמטה אין מעידין על אשתו מן הארכובה ולמעלה מעידין על אשתו, שמעינן מזה שעיקר האדם הוא מן הארכובה ולמעלה ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאד, ואדרבה הרגל הוא פחיתות האדם בכל מקום. ולפיכך אמר שדור המדבר לא היה להם שתוף כלל עם כל הדורות שכאשר היו שוכבין כך וארכבותיהן זקופות היה הטייעא עובר תחתיו ולא נגע בארכבותיו שמזה תראה כאשר היו עומדין על רגליהן לא הי' מגיע אחד מהן לארכבותיו שהוא התחלת האדם. אמנם כדי שלא תאמר שאף אם לא היה שתוף עמהם, זה כאשר האדם אינו בשלימות מעלתו האחרונה מה שראוי שיהיה לאדם, אבל כאשר האדם הוא בשלימות, וזה כאשר קנה המעלה האחרונה, אז אין לומר שלא הי' שתוף עם דור המדבר, ולפיכך אמר שהיה רוכב הטייעא על הגמל ורמחי' זקיפא כי שלימות האדם הוא בג' דברים וכאשר יש בו כל שלשה דברים ביחד הוא שלם: האחד כאשר הוא שלם בגופו שהגוף אשר הוא נושא הנפש שהוא שלם שהוא הכנה לשלימות הנפש אשר הוא רוכב על הגוף ומתנשא; השני כאשר הוא שלם בנפשו כי יש נפש זכה ובהירה בעצמו מוכנת לקבל המעלה ויש נפש הפך זה; והשלישי כי לפעמי' עם כל ההכנה שיש לו לקבל המעלה אם אינו קונה המעלה בפעל ובקנין חסר וכאשר הוא שלם בגופו אשר הוא נושא אל הנפש האדם ונפש הנשאת עליו זכה ובהירה והוא קונה המעלה בפעל מה שאפשר אז הוא בתכלית השלימות מה שאפשר. וזה שבא לומר שכאשר האדם בדורות שלם במעלה היותר עליונה אינו מגיע אל התחלת המעלה של דור המדבר. ולפיכך אמר ההוא טייעא רוכב על גמלא. וביאור ענין זה שר"ל שהגוף אשר הנפש רוכב עליו שהוא הטייעא הוא בשלימות ואין בו חסרון שכך נקרא הפרי כאשר הוא שלם בגדול שנתבשל ויגמול שקדים, וכן התינוק שלימת הראשון שיש לו כאשר גופו קצת שלם בגודל ופוסק מלינוק כתיב ויגדל הילד ויגמל, והגמל אשר הוא שלם בגידול גופו ביותר שהוא בשלימות הגדול נקרא גמל לכך הגמל בפרט נקרא גמל. ובא לומר כאשר הנפש שהוא נמשל כטייעא (כי נמשל כטייעא) [כי] הטייעא דרכו לקנות קנינים, וכן הנפש הוא מוכן לקנות המושכלות שנקראו קנינים כמו שנתבאר. והוא רוכב על הגמל ר"ל כאשר הנושא, שהוא הגוף, בשלימות, כי כאשר הגוף בשלימות נקרא גמל כמו שנתבאר, והטייעא הוא הנפש שנקרא טייעא שהוא מיוחד לקנות הדברים לכך נקרא טייעא, והוא רוכב על הגמל, ורומחי' זקיפ' בידיה פי' כי הרומח שהוא ביד האדם הוא קנין האדם שעולה למעלה לכך קנין המעלה העליונה שעולה מעלה נמשל כרומח, ואמר ורומחיה זקיפי בידיה כי קנין האדם הוא בידיו ר"ל שהוא שלו וברשותו ואינו עצם לו, ועוד כי קנין מעלה זאת היא קנין שכלי שהשכל הוא חד וחריף כמו הרומח הזה, וכמו שפרש"י על לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי, וזה הדבר מורגל בפי חכמי', דמחדדין שמעתתי' וכאן מפני שרצה לתאר החכמה במעלה ג"כ קרא אותו ורומחיה בידיה וכאשר תבין דברים אלו כי הגוף כאשר הוא בשלימת אז הנפש שהמשיל אותו כטייעא רוכב עליו ר"ל אינו מוטבע בנושא רק הנפש רוכב עליו שכל רוכב על הדבר הוא מתנשא עליו נבדל ממנו וזהו שלימות שאינו מוטבע בחומר, ורומחיה בידיה שכאשר הנפש נבדל קונה מעלה עליונה והוא השכל האלקי הדק העולה למעלה. ומפני כי מעלה זאת קנין לאדם נאמר עליו שהוא בידו כמו ויקח כל ארצו מידו, ולפיכך על המעלה (הקונים) [הנקנה] נאמר ורומחיה בידיה ודברים אלו ברורים מאוד.

: דאמר רבי יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן:

כתב התניא ביום הששי פ' חקת נהגו יחידים להתענו' שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזיר' התורה זאת חקת התורה מתרגמי' דא גזירת אורייתא, וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילו' גדולות באותו היום כמ"ש בסליחו' שחבר בעל השפתי כהן:

ומי שאינו יכול להתענות עכ"פ יתפלל בהם על דברים הללו ויש מתענים מבשר ויין בהם וגם בלילה שלפניהם ובקיץ שאוכלים קודם הלילה א"צ להחמיר אם לא שקבלו עליהם לחשבו כלילה אחר תפלת ערבית. איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו ב"ב. כתב התניא ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום. גם נוהגין להתענות כ' סיון בכל מלכות פולין נהרא נהרא ופשטיה [מ"א] ועיין בשע"ת שהוא דוקא מבן י"ח לזכר ובת ט"ו לנקבה: נוהגים לקום באשמורת – דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול:

: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.

שנשרפה ועל חילול השם ועוד נמצא בקדמונים שגזרו תענית בערב שבת קודש פרשת חקת שאז שרפו בצרפת עשרים קרונות מליאים ספרים וקבעו על יום השבוע ולא על יום החדש שנתגלה להם בחלום דזהו שתרגם אונקלוס על זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא וכתב הרמב"ם סוף הל' תענית [פ"ה הל' י"ט] כל הצומות האלו עתידים להתבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ד' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו אמן ואמן:

ופרשת פרה אדומה – לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה:

שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין (סנהדרין מ):

{ו} לכן אמר לבני ישראל אני יהוה והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: {ז} ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהוה אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: {ח} והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני יהוה:

{ו} אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם: {ז} אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו:

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב אמר להן מן השמים לארץ רחוק או ממזרח למערב אמרו לו ממזרח למערב תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה חמה במערב הכל מסתכלין בה חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוין שנאמר כגבוה שמים על הארץ [וגו'] כרחוק מזרח ממערב ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש ואלא חמה באמצע רקיע מ"ט אין הכל מסתכלין בה משום דקאי להדיא ולא כסי ליה מידי אמר להן שמים נבראו תחלה או הארץ אמרו שמים נבראו תחלה שנא' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אמר להן אור נברא תחלה או חשך אמרו לו מילתא דא אין לה פתר ונימרו ליה חשך נברא תחלה דכתיב והארץ היתה תהו ובהו וחשך והדר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור סברי דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור אי הכי שמים נמי לא נימרו ליה מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא דקא שייל כיון דחזו דקהדר שאיל סברי לא נימא ליה דילמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור אמר להם אידין מתקרי חכים אמרו ליה איזהו חכם הרואה את הנולד אמר להם אידין מתקרי גבור אמרו לו איזהו גבור הכובש את יצרו אמר להן אידין מתקרי עשיר אמרו ליה איזהו עשיר השמח בחלקו אמר להן מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו אמר להן מה יעביד איניש ויתקבל על ברייתא אמרו יסני מלכו ושלטן אמר להו דידי טבא מדידכו ירחם מלכו ושלטן ויעבד טיבו עם בני אינשא אמר להן בימא יאי למידר או ביבשתא יאי למידר אמרו ליה ביבשתא יאי למידר דהא כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא אמר להן אידין מנכון חכים יתיר אמרו לו כולנא כחדא שוויין דהא כל מילתא דאמרת לנא בחד פתרנא לך אמר להן מה דין אתריסתון לקבלי אמרו ליה סטנא נצח אמר להן הא אנא מקטילנא יתכון בגזירת מלכין אמרו ליה שלטן ביד מלכא ולא יאי למלכא כזב מיד אלביש יתהון לבושין דארגוון ושדי מניכא דדהבא על צואריהון אמר להן בעינא דאיזל למדינת אפריקי אמרו ליה לא מצית אזלת דפסקי הרי חשך אמר להן לא סגיא דלא אזלינא אמטו הכי משיילנא לכו אלא מאי אעביד אמרו ליה אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא ואייתי קיבורי דמתני וקטר בהאי גיסא דכי אתית (באורחא) נקטת בגוייהו ואתית לאתרך עבד הכי ואזל מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי בעי למיעבד קרבא בהדייהו אמרו ליה אי קטלת לן יאמרו נשי קטל אי קטילנא לך יאמרו מלכא דקטלוהו נשי אמר להן אייתו לי נהמא אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא אמר להו מי אכלי אינשי נהמא דדהבא אמרו ליה אלא אי נהמא בעית לא הוה לך באתרך נהמא למיכל דשקלית ואתית להכא כי נפיק ואתי כתב אבבא דמחוזא אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטייא עד דאתיתי למדינת אפריקי דנשיא ויליפת עצה מן נשיא כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא קא אכיל נהמא הוו בידיה גולדני דמלחא בהדי דמחוורי להו נפל בהו ריחא אמר ש"מ האי עינא מגן עדן אתי איכא דאמרי שקל מהנהו מיא טרא באפיה איכא דאמרי אידלי כוליה עד דמטא לפתחא דגן עדן רמא קלא פתחו לי בבא אמרו ליה זה השער לה' וגו' אמר להון אנא נמי מלכא אנא מיחשב חשיבנא הבו לי מידי יהבו ליה גולגלתא חדא אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה לא הוה מתקליה אמר להון לרבנן מאי האי אמרי גולגלתא דעינא דבישרא ודמא דלא קא שבע אמר להו ממאי דהכי הוא שקלי קלילי עפרא וכסייה לאלתר תקלא דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה וגו'

: דא גזרת אוריתא די פקיד יי למימר מלל עם בני ישראל ויסבון לך תורתא סמקתא שלמתא די לית בה מומא די לא סליק עלה נירא: