מקורות

סליחות לי' בטבת

אזכרה מצוק אשר קראני. בשלש מכות בחידש הזה הכני .גדעני הניאני הכאני. אך עתה הלאני: דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית. הלא שלשתן קבעתי תענית. ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית. על גבי חרשו חורשים האריכו מענית: זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר. חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר. הוא עזרא הסופר: יום עשירי צווה בן בוזי החוזה. כתוב לך בספר המחזה. לזכרון לעם נמס ונבזה. את עצם היום הזה: וכו' ירח טבת מאד לקיתי בו. ונשתנו עלי סדרי נתיבו. סררתי פשעתי יגלה לי טובו. האומר לים עד פה תבא:

סופרים א ז

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, וכו'.

מגילת תענית בטור אורח חיים תקפ

בח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא בי' בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה.

פסחים סו א

אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

סדר עולם רבה ל

והצפיר והשעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון (דניאל ח כא), ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' (דניאל יא ג), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים.

ירמיה לא לב

כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ד' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לא-לקים והמה יהיו לי לעם:

משלי ז ג

קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך:

ברכות יב ב

פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. בשלמא הני תלת – מפרשן; עול מצות – דכתיב: וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית – דכתיב: ועשו להם ציצית וגו', יציאת מצרים – דכתיב: אשר הוצאתי וגומר, אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן? – דתניא: אחרי לבבכם – זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין א-לקים.

רש"י ברכות יב ב

מינות – אותם (השמטת הצנזורה: תלמידי ישו הנוצרי) ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל.

תוס' גיטין ס ב

אתמוהי קא מתמה – במדרש (שמות רבה פ' תשא) אמרינן כמו זר נחשבו שעובדי כוכבים כתבו את התורה ואם היה נכתב הכל לישראל היו עובדי כוכבים הכל כותבין ולהכי קאמר רחמנא אכתוב לו רובי תורה והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים ובקונטרס פירש בענין אחר.

דברים ד

כי מי גוי גדול אשר לו א-לקים קרובים אליו כד' א-לקינו בכל קראנו אליו: ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום:

רמב"ן במדבר כד ב

ולכן נשא משלו על אשור שיבא עת ארצו גם הוא, ואין מי שינצל מיום ה' הגדול והנורא על כל העמים, שיבואו צים מיד כתים – והם הרומיים, וענו – את אשור – הנזכר, וענו עבר – שהם ישראל, לומר שיענו המגלים והגולים, וגם הוא – עם כתים, עדי אובד – בסוף:

בראשית כז לט

ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל

רש"י בראשית כז לט

משמני הארץ- זו איטליאה של יון

בראשית טו ט

ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל

ילקוט שמעוני בראשית טו עז

ד"א קחה לי עגלה משלשת [ט"ו, ט] זו בבל שמעמדת שלשה, נ"נ ואויל מרודך ובלשצר, ועז משלשת [ט"ו, ט] זו מדי שמעמדת שלשה, כורש ודריוש ואחשורוש, ואיל משלש [ט"ו, י] זו יון שמעמדת שלשה דאמר ר"א כל הרוחות כבשו ורוח מזרחית לא כבשו, א"ל ר"י והכתיב ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה ועשה כרצונו והגדיל הוא דעתיה דר"א דלא אמר מזרחה, ותור וגוזל [ט"ו, ט] זו מלכות רביעית תור הוא אלא שגזלן הוא.

עובדיה א ב

הנה קטון נתתיך בגויים בזוי אתה מאד

עובדיה א ח

הלא ביום ההוא נאום ד' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו

איכה ד יב

לא האמינו מלכי ארץ וכל (כל) יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים

שמות רבה מ ד

א"ר חנינא בן פזי אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן שהיה מן הלחינות ומה כתיב בו (בראשית מו) ובני דן חושים, אמר הקדוש ברוך הוא יבא ויזדווג לו שלא יהו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום, בצלאל משל יהודה ואהליאב מדן והוא מזדווג לו, אמר ר' חנינא הגדול והקטן שוים, לעולם אל יהא אדם מניח בצרו, המשכן בשני שבטים אלו נעשה, וכן המקדש, וכו'.

דברים כט יז

פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ד' א-לקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה

מדרש תהלים קא

אשכילה בדרך תמים. וכו' ר' יהודה אומר אמר הקדוש ברוך הוא למשה מנה לי כהן גדול, אמר לפניו מאי זה שבט אקח, משבט ראובן, אמר לו לאו, וכו' אמר לו אמנה לך משבט שמעון, אמר לו לאו, וכו' אמר לו אמנה לך משבט דן, אמר לו לאו, לבב עקש יסור ממני (תהלים קא ד), [שנאמר] ויקימו להם בני דן את הפסל (שופטים יח ל), שהיו עובדי ע"ז, ולא היה לבם שלם לבוראם, אלא עקש שהמרו להקב"ה ועבדו לע"ז [ועברה עם ישראל בים שנאמר] ועבר בים צרה (זכריה י יא), זה פסל מיכה, הוא שאמר משה פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט [אשר לבבו פונה היום מעם ה' וגו'].

בראשית מט

דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל:יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור:לישועתך קויתי ד':

דברים לג כב

ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן

שופטים יח כה

ויאמרו אליו בני דן אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש ואספתה נפשך ונפש ביתך

זכריה ט יב

שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך