מה תצעק אלי – למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה. דבר אחר מה תצעק אלי עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן (ישעיה מה יא) על בני ועל פועל ידי תצוני

אפאיהם – אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה. ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד, לולי כעס אויב אגור. ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם, אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם, לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו), הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא), אתה גוזי (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון", אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה. אשביתה מאנוש זכרם – גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'. ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':

בל "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט, טו). ופירוש דבר זה, מה שהוא מצד השם יתברך, שנקרא שמו על ישראל, והוא יתברך מלך עליהם, דבר זה אין בו שכחה, ואין הסרה לזה. כי הוא יתברך ויתעלה אלקים של ישראל מצד החיוב, כמו שאמר (ר' יחזקאל כ, לג) "כי בחמתי ובאפי אמלוך עליכם", כי השם יתברך הוא אלקים לישראל על כרחם. ולפיכך כשבא ליתן תורה לישראל, ובא לגזור עליהם גזירות כמו מלך שבא לגזור גזירות על עמו, כמו שהתחיל לומר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", כי אני מלככם ואלוה שלכם, כפה עליהם הר כגיגית, כי הראה להם כי הוא יתברך מלכם על אפם ועל חמתם, וכמו שפרשנו, ודבר זה אינו כלל מצד ישראל. כי דבר שהוא מצד המקבל, כל מקבל אפשרי מצד עצמו. וכיון שהוא אפשרי מצד עצמו, אפשר שיהיה הסרה וסלוק. אבל דבר זה הוא מצד העלה, הוא השם יתברך. לכן אין לומר שיהיה בדבר זה שום צד אפשרות הסרה, כי לא היה זה מצד רצון ישראל, רק שכפה עליהם הר כגיגית, וכמו שבארנו דבר זה באריכות גמור בחבור תפארת ישראל. ובודאי לדבר זה אי אפשר שיהיה הסרה לזה.

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם.

אני ה' אלהיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה ת"ל אני ה' אלהיכם עוד כדי שלא יהו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום לא שנעשה וניטול שכר לא עושים ולא נוטלים שכר כענין שאמרו ישראל ליחזקאל שנאמר יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני (יחזקאל כ א) אמרו לו יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו אמר להם הין אמרו לו הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם יצאנו מרשותו אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו. והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים אשר סביבותינו וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם (שם, יחזקאל כ לב – לג), ביד חזקה זו הדבר כמה שנא' הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה (שמות ט ג), ובזרוע נטויה זו החרב כמה שנא' וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם (דברי הימים א כא טז), ובחימה שפוכה זו רעב אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם [לכך נאמר עוד אני ה' אלהיכם].

ויהי בימי אחשורוש אמר רב ויי והי הדא דכתיב והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות וגו' ושמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא מאסתים בימי יוונים ולא געלתים בימי אספסיינוס לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי רומיים כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג

למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו. יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו.

למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה

וידוע תדע שמשה רבינו ע"ה לא השיג אלא בבריאה ובהיכל הרצון כמש"כ מהרמ"ק והאריז"ל וכ' שתורתנו אינה אלא בבריאה וכ"ה בסתז"ה. והנביאים לא השיגו אלא ביצירה ודיניאל בראש עולם העשיה תחתית עולם היצירה ושם אמר 'ועתיק יומין יתיב וכו" (דניאל ז) והוא היה בין הנביאים לדורות הבאים והולך ומתמעט עד שבדורותינו אין משיגים אלא בעקב עשיה ולכן רבו המתפרצים כמו שכתוב (בראשית ג טו) 'הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב', 'בעקבתא דמשיחא' (סוף סוטה). וכל שאנו מדברים בא"ק ואבי"ע הכל בעולמות התחתונים מאוד שבכל עולם יש אבי"ע וכל הבחינות, אלא שהן אחורים דאחורים ואינן מצחצחים לכן מדברים דרך משל ואינן מבינים כלל כי יחזקאל אמר בדרך חידה שהיה בחו"ל, ובסוף הבית, וזכריה מראות סתומות, ואין אתנו יודע עד מה יערה רוח ממרום עלינו, כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש, ויציאה לחו"ל הוא הקבר ורימה, מסובבת עלינו ואין בידינו להציל הן עכו"ם האוכלים בשרנו, ומ"מ היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור, ומ"מ היו עדיין העצמות קיימות שהן הת"ח שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר 'שחה לעפר נפשנו' (תהלים מד כו) ואנחנו מקוין עתה לתחית המתים, התנערי קומי וגו' (ישעיה נב) ויערה רוח ממרום עלנו.