להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה.

ונברכו בך הגשמים בזכותך הטללים בזכותך הה"ד (אסתר ב) ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה וגו' זה מהול וזה ערל וחס עליו אתמהא ר"י ור"נ ר"י אומר (תהלים קיט) מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי אמר יעקב בירך את פרעה שנאמר (בראשית מז) ויברך יעקב את פרעה יוסף גילה לו דניאל גילה לנבוכדנצר אף אני כן (אסתר ב) ויגד לאסתר המלכה ור' נחמיה אמר אמר הקב"ה לאברהם אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך אין תימר דלהוי עתירין הרי עתירין אנון מינן אלא לשאלה כשהן נכנסין לצרה הם נשאלים לנו ואנו מגלין להם

ויטע אשל בבאר שבע אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע אלא למ"ד פונדק מאי ויטע כדכתיב ויטע אהלי אפדנו וגו' ויקרא שם בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.

והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה.

באגדתא דבי רב ייבא סבא, כללא דכלא, זעיר אנפין אקרי אתה, עתיקא קדישא דאתכסייא אקרי הוא, ושפיר, והשתא קרינן באתר דא דשירותא אשתכח אתה, אף על גב דאתכסייא, מניה הוי שירותא, ואקרי אב, והוא אב לאבהן, והאי אב נפיק מעתיקא קדישא, דכתיב (איוב כח יב) והחכמה מאין תמצא, ובגין כך לא אשתמודע.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

בראשית בחוכמא ברא ה'.

תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך – הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.

החכם השלם שאלת מהו ענין הברכות, שהברכה תוספת טובה ומה יוסיף עבד לאדוניו, באמת לשון ברכה תוספת וריבוי הוא והוא מלשון ברכות המים. ויש בענין הברכות סוד עמוק יבינהו מי שזיכה הש"י אותם לעמוד בסוד התורה. ואמנם גם עליהם מבואר. כי הברכה והתוספת הברכה יר' מב' צדדין פעמים מצד המקבל ופעמים מצד הנותן והמשפיע ברכותיו. והמשל בזה כמלך הנותן ומשפיע מטובו לעבדיו שנראית הברכה לעבדיו מצד שנתרבו וניתוסף שהיו חסרים ונתמלאו. אבל המלך כבר נודע שהוא יש לו כמה שנתן והיטיב ואין נראה בו התוספת והריבוי. ואמנם אם היה המלך משפיע תמיד ומספיק בלי הפסק מתנות גדולות לחיילות המרובות באמת יראה שהוא בעצמו מתברך עד שאינו פוסק אפילו רגע מהספיק כל חיילותיו הגדולות ההם. ולא שהמלך יהא מתרבה ממקום אחר ומקבל ברכה ותוספת ממי שהוא גדול ממנו שמספיק לו רק שהכל מברכין אותו ר"ל נותנין הברכה ומודים שהוא אדון כל אותה הברכה ואוצרות טובו לא יכזבו לעולם. וכל שהוא מוסיף בטובו יוסיפו הכל להכיר וידעו כי אין לברכתו שיעור וערך ולא הפסק. ואילו היו עבדיו מקטינין אותו והיה פוסק להיטיב להם ידעו ויחשבו עבדיו שלא הכירו בגדולת המלך ולא הרגישו שסבה מהם שאוצרתיהן חסרים מכמות שהיו ואינו כן. אלא הם סבה ולא מצד המלך וככה ענין הברכות שאנו מודים לפניו על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו ית' ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו כדי שידעו הכל שהוא ברוך.

ובאותיות דרבי עקיבא אמר, אלו כ"ב אותיות בהן נתנה כל התורה, כלם הן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקדוש ברוך הוא. ובשעה שבקש לברא את העולם, ירדו ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא. זה אומר לפניו, בי תברא את העולם. וזה אומר לפניו, בי תברא העולם. בתחלה נכנס תי"ו, ואמר לפניו, רבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם, שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה". השיב הקדוש ברוך הוא ואמר, לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר (יחזקאל ט, ד) "והתוית תיו וגו'". מיד יצא תי"ו מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולם נכנס בי"ת, ואמר לפניו, רבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם, שבי אומרים (תהלים פט, נג) "ברוך ה'" יום יום. השיב הקדוש ברוך הוא, הן, "ברוך הבא בשם ה'" (תהלים קיח, כ). מיד קבל הקדוש ברוך הוא, וברא העולם בבי"ת, שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא". ואל"ף, כיון שראה שהקב"ה קבל לברא העולם בבי"ת, עמד לו לצד אחד ושתק. עד שקרא לו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו לאל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום. השיב אל"ף ואמר לפניו, רבונו של עולם, מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל אותיות מחושבין במנין מרובה, ואני במנין מועט; ב' בשתים, ג' בשלשה, וכן כולם, ואני באחד. השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לו, אל תתירא, שאתה ראש לכלם כמלך. אתה אחד, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן תורה בך לעמי ישראל, שנאמר "אנכי ה' אלהיך" עד כאן. ועוד יש במדרש (ב"ר א, י), למה בבי"ת, שהוא לשון 'ברכה'. ולא באל"ף, שהוא לשון 'ארור', עד כאן.
והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים. כי ראוי העולם שנברא בב'. וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הרבוי, שהרי האל"ף אין בו רבוי, ואילו הבי"ת הוא התחלת הרבוי, והוא ברכה. ולפיכך מלת 'ברך' כלם אותיות השניות, שהם לשון ברכה; הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות. שמן השני התחלת הרבוי, שהוא ברכה. ו'ארור' התחלתו באל"ף, כי האל"ף הוא אחד, ואין באחד רבוי, שהוא ברכה. וזה שאמר כי העולם נברא בבי"ת, מפני שהוא לשון ברכה, ולא נברא באל"ף, שהוא לשון ארור. כי בריאת עולם הוא הרבוי שהוא מן השם יתברך, ראוי שיהיה נברא בבי"ת, שהוא התחלת הרבוי והברכה, ולא באל"ף. שהבריאה היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברה באל"ף, שאין בזה ברכה כלל, רק סימן ארירה. אף כי שאר האותיות יש בהן רבוי יותר, מכל מקום הב' הוא התחלת הרבוי, כאשר היה בתחלת בריאת העולם התחלת הרבוי.
ולפיכך השיב כי אין לברוא העולם תי"ו. אף שהתי"ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב, שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי"ו 'יש בה לעתיד ליתן התורה, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה"'. פירוש זה, כי התי"ו הוא תכלית כל האותיות, והיא בסוף. ולכך אמר "תורה צוה לנו משה", כי משה עלה אל המדרגה האחרונה, שהיא סוף כל המעלות, והוריד לנו התורה. ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי"ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך, שבודאי יש לה תכלית שהוא טוב, כמו בתורה, שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר. ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב, כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה. ולכך נאמר (יחזקאל ט, ד) "והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'", לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה. ובריאת העולם שהוא הטוב בלי רע, אין להתחיל בתי"ו, שמורה על התכלית.
אבל הב', מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי. ואם הב' הוא משמש לרע, מכל מקום דבר זה עצם הב', שהיא אות שנית, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב' משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם. ולפיכך אמר שבו ראוי לברוא העולם, שכל יום ויום אומרים (תהלם פט, נג) "ברוך ה' לעולם אמן", ולכך ברא (והשביע) [והשפיע] ממנו העולם, בשביל שהוא יתברך ברוך וממנו הברכה. ודבר זה התבאר בחבור גבורות ה' (פס"ד) בפירוש ההלל אצל (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' וגו'".
והראב"ע (בהקדמתו לתורה) הרבה דברים מאד כנגד הדרש הזה, ואמר כי יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים. כי יש עוף שאינו רואה ביום בנוגה, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות. כדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה. ואם דבר כזה, הרי (ישעיה כד, א) "בוקק ומבולקה", (ישעיה ה, ו) "ואשיתה בתה", (קהלת יב, ג) "ובטלו הטוחנות", (תהלים קמז, כ) "בל ידעום". ובודאי הראב"ע בל ידעום דברי החכמים הנאמנים, כי דבריהם הם אמת בחכמה, הוא לא הבין דברי חכמה. כי דבר זה שהשיב הראב"ע, מה שהשיב הקדוש ברוך הוא לתי"ו, כי האותיות כולם בודאי משמשין לטוב ומשמשין לרע גם כן, כמו שאמרנו. אבל הב' לא בלשון לבד קאמר, אלא שהב' היא ברכה בעצם, שהיא התחלת הרבוי, כמו שהתבאר. ודרך זה החכם להשיב על דברי חכמים, עם ריחוק שלו מדברי חכמים, ודי בזה.

לקביל חכמה הנקרא אדם הגדול בענקים, אית אדם בליעל.

אמרי לה בשם ר' חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר מאד הוא אדם הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב אדם.

ואמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל אל תיקרי יבורך אלא יברך.

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

ישם דבר בפי בלעם רבי אלעזר אומר מלאך רבי יונתן אמר חכה אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אהליך יעקב לא תשרה שכינה עליהם ומשכנותיך ישראל לא תהא מלכותן נמשכת כנחלים נטיו לא יהא להם זיתים וכרמים כגנות עלי נהר לא יהא ריחן נודף כאהלים נטע ה' לא יהיו להם מלכים בעלי קומה כארזים עלי מים לא יהיה להם מלך בן מלך יזל מים מדליו לא תהא מלכותן שולטת באומות וזרעו במים רבים לא תהא עזה מלכותן וירם מאגג מלכו לא תהא אימת מלכותן ותנשא מלכותו אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך קללה ולא קללות.