מקורות
רבי שמעון פתח להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. מאי אוהבי. דא אברהם, דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי. א"ר אלעזר, אבא אבא, והא ישמעאל ובני קטורה מניה קא אתיין בההוא שעתא תמה רבי שמעון, אדהכי אתא אליהו. א"ל, בוצינא קדישא שרגא עילאה, שפיר קאמר ר' אלעזר, דלית אוהבי אלא זרעא דיעקב. דכתיב ואוהב את יעקב. בדח ר' שמעון, ונשקיה לר' אלעזר על רישיה, א"ל, בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. קום ברי ויתגלי רזא דהאי קרא,אזדעזע, וקם על רגלוי א"ר שמעון, להנחיל אוהבי י"ש, מאי יש. דא רזא דיובל ושמטה. דלא מסר יתהון קב"ה לשאר עמין, אלא לעמא קדישא. ובשעתא דישראל נטרין שתא דשמטה כדקא יאות, נשמתהון דצדיקיא משתעשען בגנתא דעדן, ואתהדרו חדתין. ועלייהו אתמר, וקוי ה' יחליפו כח ותו. כלהו נשמתין קב"ה טביל לון בנהרא דחמשין, דבגנתא דעדן דלעילא, ואתקרי נהר דינור וברזא דשמטה ויובל, קביל קב"ה צלותא, דשרה רבקה רחל ולאה וזלפה ובלהה. דהא כולהו אתרשימו ב"ה ה"א, דהיא שמטה ויובל. ובגין דחזת רחל דאתרמיז שמטה ויובל בשמא דלאה, והיא לית לה רשימו דה"א, מיד אמרה הנה אמתי בלהה דאית בה תרי. סופיר דיוב"ל, ברישא דשמא דלאה, ובסיפא דשמא דרחל
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לעשות בתחלה אין מורין לו לעשות כך וכזה הורו הגאוני' ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר ויש מסתפרי' מל"ג בעומר ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ולשון שמיטה שבע שבתות וכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים מכאן שהספירה בבית דין מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה:
ואמר רבי (אליעזר) [אלעזר] מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות.
וטעם וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ), שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "ולו" (לעיל טו יג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן "וספרת לך" (להלן כה ח) דיובל, שתזהר במשלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א), וספרת לך, בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים: והנה מהימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמהשנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנבידו, כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות", שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים: