אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח

שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים

והמדרגה העליונה בזה, שיכלם האדם על עונותיו מלפני השם יתברך. וענין ההכלמה, ההרגשה בבושה, והשתנות זיו פניו, כענין שנאמר (תהלים סט, ח): כסתה כלמה פני. ובכל מקום תראה הכלמה נזכרת אחר הבושה, כי היא יתרה מן הבושה: בושו והכלמו (יחזקאל לו, לב), בשתי וגם נכלמתי (ירמיה לא, יח). ובראות החוטא כי השם יתברך מעביר עונו ומאריך לו, ואיננו נפרע ממנו, ולא כחטאיו עשה לו, ולא כעוונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו, כי הלוא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו. וכן כתיב (יחזקאל טז, סג): למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית.

ואיסור סיכה נגד שם נפש שהוא נקרא נפש במה שהיא עומדת בעצמה כי כן יבא לשון נפש על עצם הדבר. ומפני שהנשמה היא עצם עומדת בעצמה שאינה מקבלת שום דבר פחיתות וטומאה רק היא טהורה כמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות ס ב) נשמה שנתת בי טהורה, נגד זה הוא איסור סיכה שהסיכה הוא מסלק הגוף מן הזוהמא ומן הפחיתות עד שהוא טהור ואז הנפש מיושבת אצל הגוף, ואם מענה האדם מן הסיכה אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שהיא נקראת נפש

אף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין תלמוד לומר משמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין בעלי אספות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין

ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן

רוח שם משתתף, הוא שם האויר כלומר יסוד אחד מארבעה היסודות, ורוח אלהים מרחפת. והוא גם כן שם הרוח המנשבת, ורוח הקדים נשא את הארבה, רוח ים, וזה הרבה. והוא גם כן שם הרוח החיונית, רוח הולך ולא ישוב, אשר בו רוח חיים. והוא גם כן שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות אשר לא ישיגהו ההפסד, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והוא גם כן השפע השכלי האלהי אשר ישפיע על הנביאים ויתנבאו בו, כמו שנבאר לך בדברנו בנבואה, במה שראוי שיוזכר בזה המאמר, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ויהי כנוח עליהם הרוח, רוח ה' דבר בי, וזה הרבה. והוא גם כן שם הכונה והרצון, כל רוחו יוציא כסיל, כוונתו ורצונו, וכמוהו ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע, יאמר יתפרדו כוונותיו והנהגתו תתעלם, וכמוהו מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו, יאמר מי הוא אשר ידע סדר רצוני או ישיג הנהגתי למציאה איך היא, ויודיעני אותה, כמו שנבאר בפרקים (עיין בפ"ב, מהחלק ג') יבאו בהנהגה, והנה כל רוח מיוחס לשם היא לפי הענין החמישי, וקצתה לפי הענין האחרון אשר הוא הרצון כמו שבארנו, יפורש בכל מקום כפי מה שיורו עליו הדברים ההם.

זכרותא דדמא כבדא

עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת

וכסילים הוא נגד כת השלישית שאינן חפצים לטרוח ולידע את התורה הן נקראים כסילים כי הכסיל הוא היפוך היודע

חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח

ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו

ת"ח כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הוה אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן והשתא אמר ואני ערל שפתים אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא, אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה איהו אטים לפרשא מלין ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה, ת"ח כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה ומלה הוה אטים בלא קול כד אתא משה אתא קול, ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הה"ד (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות קול ודבור כחדא בשלימו ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך מיד וידבר אלהים אל משה, תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה בגין דעד לא מטה זמנא דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק ואשלים קלא הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה', בגין דדבור הוא בגלותא ולא מטא זמנא למללא (ותא חזי) בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא (דהכי אתחזי) דאיהו קול ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו, תא חזי כל יומין דהוה משה במצרים דבעא לאפקא מלה מן גלותא לא ממליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי, ואי תימא (שם יג) כי אמר אלהים פן ינחם העם לא כתיב כי דבר אלא כי אמר דאיהו רעותא דלבא בחשאי והא (ויחי רל"ד ב') אוקימנא.

ויאמר אליו ה' מזה מה זה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו.